שלבים בעבודה על הדוקטורט

בחירת המנחה הינה, לטעמי, אחת משתי הבחירות המשמעותיות בדוקטורט. השנייה הינה בחירת הנושא.
מנחה טוב יהיה: בעל ידע נרחב, מנחה, מכוון, מסייע ותומך. הוא ילווה אותך לאורך הדרך. יחסוך ממך כניסה לבורות חשוכים ויחלץ אותך מכאלו, שנפלת אליהם שלא לצורך. לעיתים יהפוך המנחה גם למוביל בקריירה שתתפתח בהמשך ויתכן שתרכוש ידיד ורע.
שווה להשקיע בחיפוש ובבחירה מחשבה רבה. הסתייע בניסיונם של אחרים. אל תסתפק באמירות הקשורות באישיות כובשת, מוניטין מקצועי או נחמדות פורצת גבולות.
עצה זו לקוחה מאתר דוקטורנטים http://www.angelfire.com/alt/alon/unn/tips/tips.htm
חשוב לדעת, שכל אחד עובר את כל השלבים, אך כל אחד עובר אותם אחרת – האחד בקלות והשני כקריעת ים סוף. לחלק, התשובות ברורות ולחלק – לא. הרבה פעמים החלטות חשובות בצמתים מהותיים מתרחשות במקרה. אולם, זה אינו מוריד מחשיבותן. אספר על המהותיות בעיני.
מדוע דוקטורט? שאלה שאינה ברורה מאליה ושווה מחשבה. למעט הטיעון הברור (להרשים את השכנה…), כדאי לחשוב ולהתייעץ בטרם יוצאים למסע ארוך, מפרך שלא ברור מה יהא בסופו. הדבר חשוב גם כדי לא לגלות באמצע, סתם כך, שכדי להיות מאושר בכלל אין צורך בדוקטורט. החלטה מושכלת בהתחלת הדרך תאפשר לנתב את עצמנו כלפי מטרה מוגדרת (קריירה אקדמית או אחרת).
עליך להגדיר לעצמך את המטרה שלשמה אתה רוצה להיות דוקטור. אם המטרה הינה העשרה, עניין, פיתוח עצמי או שיפור הערך הכלכלי בשוק, אזי כדאי מאד לקרא את במאמרו של פרופ' רפאלי שיזף מדוע לא כדאי לשאוף לתוכנית דוקטורט.
נושא שמעניין אותך
הבחירה המשמעותית השנייה, שלעיתים אף מקדימה את בחירת המנחה, הינה בחירת הנושא. ברור שהנושא חייב להיות ייחודי ובעל תרומה משמעותית לעולם האקדמי או המעשי. עצתי: בחר נושא שמעניין אותך!
נושא המחקר בדוקטורט הולך ללוות אותך בשנים הקרובות ולהוות מרכיב חשוב מחייך. אם הנושא לא מעניין הוא יהיה לך לזרה עוד בשלבים הראשונים והלימודים יהפכו לסיוט מתמשך.
נושא מעניין מעניק אנרגיה, משפר את החיים ואת המחקר גם יחד.
סקירת ספרות
לאחר שיש לך מנחה ומושג כללי על הנושא שבו תעסוק, מתחיל שלב הסקירה הספרותית: מה נכתב, מה נמצא, מהן התיאוריות המובילות והכי חשוב – מה אני יכול לתרום שלא נעשה קודם לכן וניתן לחקור אותו.
שלב זה יכול להיות ארוך מאד. סקירת הספרות הינה הליך מתגלגל, שבו כל יום מתגלה ערוץ נוסף ותוך זמן קצר אתה חש כמו טובע בים החומר הבלתי ממוקד. זהו הליך טבעי. עם הזמן, הדברים יתכנסו והתמונה תתבהר.
רישום חומר
בשלב זה ובבאים אחריו פוגשים הרבה ספרים, מאמרים רעיונות וטיפים, שהופכים תוך פרק זמן קצר לבליל לא מאורגן המקשה על שחזורם. חשוב מאד לערוך רישום מה פגשת והיכן זה כתוב. בהמשך, כשתרצה לחזור לרעיון זה או אחר, לא תוכל למצוא אותו ללא הליך מעקב ברור.
אומנם, תחילה הדבר נראה מיותר אבל הוא לא! היעזר בכל כלי שיעלה בדעתך: טבלאות ממוינות במעבד תמלילים, גיליון אלקטרוני או תוכנה ייעודית לרישום ביבליוגרפי. הקפד לרשום כמה מילים על כל מאמר או צילום, כדי לחסוך את הצורך לקרוא את כל החומר מחדש בשלבים הבאים.
דרך עקבית ושיטתית
פתח תיקים ורכז בהם רעיונות, מאמרים, טיפים וקישורים על פי כל חלוקה שתבחר. הכן תקציר/כרטסת לכל מאמר שקראת. לחלופין, ציין מספרים סודרים על כל מאמר שצילמת או שמרת. כך ניתן היה להתייחס ולאחזר מידע בקלות. כך גם ניתן לסדר אותם בבית באופן שניתן למצוא אותם.
החשוב ביותר: החלט על דרך עקבית ושיטתית לריכוז החומר והתמד בה. זה ישתלם בהמשך.
חשוֹב גם על השלבים הבאים. סקירת התיאוריות והמשתנים תלווה בהמשך בהגדרות נומינליות ואופרציונליות, שיטת מחקר, הדגימה וכלי המחקר. אסוף פרטים אלו מן המאמרים שאתה קורא כעת, כדי לחסוך את הצורך לחזור לכל אחד מהם מחדש בשלבים הבאים.
לשרטט את מערך המחקר
ודא, שאתה קורא את חזית המחקר. ודא, שמרשימותיך הביבליוגרפיות לא נעדרו הכותבים המרכזיים בתחום.
נסה לשרטט את מרכיבי המחקר. שרטוט מבהיר, לך ולאחרים, את המשתנים והקשרים ביניהם באופן חד ערכי. אם הצלחת לשרטט את מערך המחקר – אתה גם מבין אותו. אם לא, אל תדלג על שלב זה. חוסר היכולת לשרטט את מערך המחקר מעידה, קרוב לודאי על בעיה.
נסה להסביר את נושא המחקר למישהו שאינו מבין בתחום. נסה לעשות זאת בחמישה משפטים קצרים או פחות. אם אתה נזקק ליותר מכך – ככל הנראה עדין אינך ממוקד.
בקיצור, עבודה יסודית בשלב זה חוסכת זמן רב בשלבים הבאים.
השלמת לימודים
ברוב המקרים תידרש להשלים לימודים. אם כדרישה פורמלית של החוג או בעקבות הנחיה של המנחה. אם לא, הצטרף לקורסים כשומע חופשי. חשוֹב על שני תחומים: תוכן ומתודולוגיה. לרוב, בשניהם, שווה להעשיר ולהעמיק את ידיעותינו.
אם אפשר, פזר את לימודי ההשלמה על פני זמן. הן כדי לפזר את העומס והן כדי לפגוש נושאים במקביל להתקדמות העבודה. מה שרואים בתחילת העבודה, אינו דומה למה שרואים במהלכה. אני דחיתי את לימודי ההשלמה במתודולוגיה וסטטיסטיקה לשלב שבו עסקתי בהם בעבודה. כך הם הופכים להיות מוחשיים יותר ועונים על צורך אמיתי.
הצהרת הכוונות
שלב פורמאלי ראשון. כמו כל אחד מהשלבים אנו רוצים לעבור אותו מהר. כל עיכוב נראה לנו מיותר. אבל כל מה שתעשה בטרם אישור הצהרת הכוונות, לטובתך הוא. למעשה הסיבה היחידה שגורמת לנו להיחפז בשלב זה הינה חוסר הסבלנות שלנו עצמנו והרצון להיות סטודנט מן המניין עם כרטיס צבעוני ורון בלב.
אולם, חפזון כאן עלול להיות לרועץ בשלב הבא, עת הזמן מתחיל להיספר. המלצתי החמה מאד – השתדל להתקדם כמה שיותר עד שלב הצהרת הכוונות. עסוק בהגדרה של כל מרכיבי העבודה ופרטיה; התלבט עם המנחה, חברים ודוקטורים אחרים. בשלב זה עדין אינך משלם את מחיר זמן ההתלבטות. תופתע כמה קצרה השנה בין אישור הצהרת הכוונות לבין עיתוי הגשת הצעת המחקר.
כרטיס חכם
עם הפיכתך לסטודנט מן המניין, נצל את היתרון הגדול ביותר ורכוש כרטיס חכם. הכרטיס יאפשר גישה מהבית למאגרי המידע. למרות הניתוקים הרבים, חייך יהיו קלים לאין ערוך.
מִנהלות
באוניברסיטה יש מערך שלם, שמלווה את הדוקטורנט בדרכו. חשוב להכיר את הנהלים, החובות והזכויות. מניסיוני, הזכויות רבות מהחובות. שווה לקרא, לפחות פעם אחת, את התקנון ולרשום את התאריכים החשובים להגשת טפסים ובקשות. זה עשוי לחסוך זמן וממון רב.
מוגש על ידי המושיע האקדמי – סיוע בהכנת עבודות אקדמיות
אתר http://www.hamoshia.co.il דוא"לים hamoshia@gmail.com
אלי 0544-678152

מודעות פרסומת

יש "פסיכולוגיה עברית"?

מאת פרופ' עמיה ליבליך
בימים אלה של חופשת הסמסטר אני מבקרת בניו יורק, ובין סופת שלגים אחת לשנייה, פוגשת קבוצה של סטודנטים מקומיים לדוקטורט, שאני מדריכה בעצה טובה. לאחר פגישה שכזו אמש, אני נדהמת לגלות עד כמה דומים הנושאים והשיטות בהם עוסקים החוקרים הצעירים כאן, לנושאים הטובים והמוכרים שאני פוגשת בעבודות מוסמך ודוקטורט במוסדות בארץ, ובמיוחד בין המסגרות המאפשרות עבודות מחקר איכותניות.
ובכן, אתמול דיברתי כאן באוניברסיטה עם:
1. בחור, המתרגל מדיטציה ולומד בודהיזם, שעומד לערוך עבודת דוקטורט על שני דורות של הגולים הטיבטים בארצות הברית. הוא מעוניין במיוחד לראיין קבוצה של גולים מ"הדור הראשון", כאלה שעברו בעצמם את הגירוש או הבריחה ממולדתם, ובהשוואה אליהם קבוצה של גולים מ"הדור השני", שנולדו בגלות, בהודו או בארצות הברית. האם וכיצד מועבר המטען התרבותי והנרטיב ההיסטורי של הגירוש והגעגוע למולדת מדור הגולים הראשון אל השני?
2. בחורה שהצטרפה במשך החודשים האחרונים למסע של פעילי שלום, שעוברים ממקום למקום ברחבי העולם. היא עצמה ילידת צ'ילה, ומדברת בארבע שפות. המרואיינים שלה הינם 200 (!) ממשתתפי המסע, בני עמים שונים וגילים שונים, שאיתם היא שוחחה במהלך המסע, וכמובן הקליטה את השיחות. בעקבות ההדרכה שקיבלה ממני בשנה שעברה, היא איננה "שואלת" אותם דבר, אלא "מבקשת" אותם לספר לה חוויה משמעותית מהמסע שהם עורכים. כרגע יש לה הרים של חומר, ועליה להחליט מה תעשה בו לעבודת המחקר שלה.
3. בחור ממוצא רוסי, שחוקר את סיפורי החיים של משוררים. הוא עצמו, כמובן, חוטא בכתיבת שירים ומקווה לעסוק בכך יותר אחרי הדוקטורט. בחור זה ראיין לעומק שלושה משוררים במטרה להבין את מקומה של היצירה בחייהם. הוא גם למד את מכלול היצירה שלהם, וחיפש מהי זהותם כפי שהיא מפציעה מתוך השירים. ממד נוסף שהוא מתעמק בו הוא מה הם חושבים זה על שירתו של זה.
סיפרתי לו על ד"ר מיכל נחמיאס, שעשתה לפני שנים אחדות עבודה דומה ממש באוניברסיטה העברית בהדרכתי. הצרה היא שאיננו קורא עברית, ולא נותר לי אלא להבטיח שאשלח לו מהארץ את התקציר של עבודת הדוקטורט המרתקת הזו באנגלית.
4. בחורה בגיל העמידה, שואלת כיצד ניתן לספר לילדים קטנים על השואה. היא עצמה בת לניצולי שואה ואיננה שוכחת איך גילתה בהדרגה את הזוועות שעברו על הוריה. עתה היא חוקרת ספרות ילדים שיצאה לאור ומחפשת מהן הדרכים שבהן מיוצגת השואה מול קוראים צעירים.
כחוקרת במדעי החברה סיפרה לי בהשתאות, כי באוניברסיטאות אחדות יש עכשיו מרכזי למידה בינתחומיים, שנקראים "לימודי הילד" ומאגדים יחד חוקרים שעוסקים בהיבטים הרבים של הילדות במבט בינתחומי -רופאים, פסיכולוגים, מחנכים ועוד ועוד. מכיוון שהיא עצמה חונכה במחלקה לפסיכולוגיה, היא עומדת לראיין מורות ומורים של הגיל הרך ולדובב אותם על הנושא. ישנם מחסומים של שפה בינינו, אבל מה עוד? הרגשתי מאוד 'בבית' בין אלה ואחרים שהתקבצו לסמינר.
אפילו העובדה שהשיחה התקיימה כמובן באנגלית כמעט ולא עמדה למכשול מול תחושת הקירבה. עמדתי לאחר המפגש במסדרון, וחשבתי לעצמי בעברית – סדנא לארעא חד הוא? האם יש משהו מיוחד שאנו עושים ב'פסיכולוגיה עברית' והוא אחר? ממש אינני בטוחה. ומצד שני, כמה קל ונכון היה לראות את התלמידים האלה עוסקים במחקריהם אצלנו, וכמה חבל שהאוניברסיטאות בארץ אינן ששות לסוג כזה של עבודה.
פורסם ‏10 ‏פברואר ‏2010
מוגש על ידי המושיע האקדמי – סיוע בהכנת עבודות אקדמיות
אתר http://www.hamoshia.co.il דואלים hamoshia@gmail.com
אלי 0544-678152

הדתיות החילונית הסמויה

קורס לסטודנטים לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה על קשר בין אדם ואלוהים, הביא את ד"ר רן להב להכרה כי בישראל ישנו צמא עצום לרוחניות שאיננה קשורה עם מימסד דתי מכל סוג שהוא. רן להב מחפש אחר עיצוב מחודש לחוויה הדתית לסוגיהמאת
ד"ר רן להב

לקראת תחילתה של שנת הלימודים באוניברסיטת חיפה נתבקשתי, כבשנים קודמות, להגדיר את נושא הקורס לתואר הראשון שעמדתי ללמד במחלקה לפילוסופיה. עלה בדעתי להיות נועז הפעם, לחרוג מן הנושאים האקדמיים הבטוחים ולעסוק בנושא הקרוב ללבי: אמונה באלוהים.
אלוהים אינו נושא מבטיח באוניברסיטה חילונית והוא עשוי להרתיע רבים בעידן הספקני, השכלתני והפרגמטי שלנו. בכל זאת, החלטתי להסתכן וקיוויתי שיימצאו די תלמידים למלא את המיכסה המינימלית לקיומו של קורס. רשמתי בטופס את הכותרת: "אדם ואלוהים", והסברתי בקצרה שהקורס יעסוק בתפישות השונות בדבר היחס שבין האדם לאלוהיו.
כשהחלה ההרשמה, התקשרה אלי מזכירת החוג לפילוסופיה ושאלה אם אסכים להגדיל את מיכסת המשתתפים בקורס מעבר לשישים, בגלל ריבוי הסטודנטים הפונים. הסכמתי, כמובן, אבל התפלאתי: בשיעורי-רשות בפילוסופיה לומדים בדרך-כלל בין עשרים לשלושים תלמידים. מי הם המתעניינים באלוהים?
שיערתי לתומי, שאלו בוודאי יוצאי הודו, בוגרי האשראמים ומסיבות הסמים של גואה, ואולי גם חברים בכיתות של ה"עידן החדש". נאנחתי לעצמי והרהרתי, שאצטרך להקדיש את השיעורים הראשונים לדיון אקדמי אשר יעגן את הסטודנטים הללו בדרכי החשיבה הרציונלית ויבהיר להם, שאלוהים הוא יותר מחוויית "היי" רגעית.
עם תחילת הסמסטר, עמדתי באולם רחב ידיים מול כשישים צעירים, שנראו סטודנטים רגילים. איש מהם לא לבש בגדי פשתן לבנים בנוסח הודו. לאחר שהסברתי את מסגרת הקורס וחובותיו, ביקשתי מהם לרשום על דף, בכמה שורות, מדוע באו לקורס ומהו הקשר האישי שלהם לנושא. כשקראתי את דבריהם, נדהמתי. רובם הגדול סיפרו שהם אינם מאמינים באלוהים ומעולם לא היתה להם כל שייכות לדת או לכת כלשהי. מדוע, אם כן, נרשמו לקורס? ההסבר הנפוץ היה: כדי להבין מה מניע בני-אדם להאמין באמונותיהם ולהתנהג בדרכיהם.
הנגיעה הדתית הראשונה
לאור הממצאים המפתיעים, שיניתי את התוכנית של השיעורים הראשונים והרחבתי את הדיון אל מעבר לגבולות הניתוח הרציונלי. התחלנו בחומר קריאה, העוסק בחוויות דתיות (קראנו בספרו הקלאסי של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה"), שכן הנושא ממחיש באופן ישיר וחי את הנגיעה הדתית הראשונה בלבו של האדם.
בתחילה הביעו רבים מן הסטודנטים התנגדות רבה לאלוהים. הם הרבו לנגח את הדת כהמצאה אנושית, ואת האלוהים כאשליה מנחמת. אף שתגובתי היתה תמיד שאיננו צריכים להכריע אם אלוהים קיים, אלא להכיר את מאפייניה של התופעה הדתית לפני שנוכל להחליט אם היא אמיתית, רבים הצהירו באופן כמעט כפייתי שהחוויות האלו הן אשליה עצמית.
רק לאחר כשלושה או ארבעה שיעורים התפוגגה ההתנגדות של הסטודנטים. היה נדמה לי שהם פשוט למדו לשים בסוגריים את שאלת קיומו או אי-קיומו של האלוהים ולהתעלם ממנה לצורך הדיון. אולם ככל שחלף הזמן, שמתי לב לשינוי. חלק מהסטודנטים הביעו את התפעלותם מהתיאורים של החוויות הדתיות, אחרים צידדו בתפישה דתית זו או אחרת. כמה תלמידים אף סיפרו לי, בתרגילים שהגישו או בשיחות אישיות לאחר השיעור, על חוויות רוחניות שחוו.
הפליאה, הכמיהה, והיראה
לאחר שסיימנו לדון בחוויה הדתית, המשכנו לשלושה נושאים נוספים: הפליאה והיראה הדתית, הכמיהה הדתית והאמונה הדתית.
חומר הלימוד בכל אחד מארבעת נושאי הקורס שילב סיפורים אישיים מן הספרות המקצועית ותיאוריות כלליות של ההוגים המרכזיים. הופתעתי מעומק השינוי ביחסם של הסטודנטים, ורק בהסתכלות לאחור אני מבין מהו הגורם העיקרי שפתח את לבם: הדיונים וחומר הקריאה עסקו באלוהים ללא המטען הרבני של מצוות, ואיסורים, או פלפול תלמודי. דיברנו על החוויה – לא של אלוהים שקרע את הים וציווה עלינו להניח תפילין, אלא של הממשות האלוהית הנוגעת בלבו של האדם. קראנו על הכמיהה – לא לאלוהים של כיפות וציציות וסידורי תפילה, אלא לנוכחות שבפנימיותינו המעניקה לנו משמעות וביטחון; ולאלוהים האישי הזה, הנוגע בנו ושלבנו פונה אליו, תלמידים רבים יכלו לחוש חיבור אמיתי.
כאשר ביקשתי בסוף הסמסטר לתאר בכתב מה למדו הסטודנטים על הדתיות במשך הקורס (באופן אנונימי או בחתימת שמם, כרצונם), קיבלתי תשובות "דתיות" רבות, והציטוטים כאן כולם באישורם של בעלי הדברים.
אחד התלמידים, אורן, כתב: "הקורס שימש למעשה 'טריגר' למה שהיה, ויש לי בפנים. לאחר ההבנה של החוויות הדתיות, הצלחתי לראשונה לחבר את כל מה שעברתי, ולכן החיבור לקורס היה ממשי ואישי. מחד גיסא, הקשבתי לך ולשאר הסטודנטים והצלחתי לחבר את כל החלקים המפוזרים שהיו בתוכי. ומאידך, החיבור אלי היה אוטומטי והנפש שבתוכי התחילה לשאוב את המידע שזרם והשתולל בחדר, כאילו סוף-סוף היא מקבלת תשובות…"
חיפש משהו רוחני
בשיחה לאחר מכן סיפר אורן, שבעקבות הקורס נוכח לדעת שמאז ומתמיד היה טבוע בו "משהו" רוחני והוא תמיד חיפש אחריו, אבל עד עכשיו לא כל-כך שם לב לכך. "החברה המערבית מעודדת ריצה אחר תארים והישגיות, והריצה הזו מסתירה מאיתנו שאנחנו בחיפוש אחרי ה'משהו' הזה. הדבר הרוחני הזה טבוע בהמון אנשים. אני אישית מכיר כמה אנשים כאלה, אם כי הם לא מראים את זה כלפי חוץ, כי הם מפחדים מן התגובות. אבל כל אחד מחזיק חלק מהאלוהים בתוכו".
הילה, שגדלה בקיבוץ חילוני, כתבה: "האלוהים הוא בתוכי. ככה יותר קל לי למצוא מקום להאמין בו". כשביקשתי ממנה להסביר, סיפרה שפעם חוותה חוויה דתית אבל פטרה אותה כסתם רגש. "אלוהים היה מכוסה בשכבות-שכבות של 'לאכול כשר' ו'לא לנסוע בשבת', שתמיד עוררו בי 'אנטי'. הקורס הוריד מאלוהים את השכבות האלו. תמיד חשבתי שאלוהים שייך לאנשים שמקיימים מצוות. עכשיו אני יודעת שהוא כאן בפנים, ושאני יכולה לקבל ממנו כוחות, שחרור, ביטחון".
האמונה קיבלה מקום מרכזי
תלמידה אחרת, גם היא שמה הילה, כתבה: "אחרי זמן רב של הזנחה, האמונה שוב קיבלה מקום מרכזי בתודעתי… האמונה הפרטית הייחודית של כל אדם היא תמיד שם איתו, בנפשו, וההבדל הוא ביחס שהיא מקבלת ובמקום שהאדם מחליט לפנות לה בחייו… בעקבות הקורס החזרתי את האמונה למקום מרכזי בחיי. היא כבר לא ילדה מוזנחת".
ניר כתב: "מצאתי שאני לגמרי מאמין בניצוץ האלוהי, שקיים בכל אחד מאיתנו, ניצוץ שתר ומחפש אחר הקשר הרוחני עם ה'אחֵר לגמרי'" (כלומר, עם הממשות האלוהית, במונחים של ההוגה רודולף אוטו, שקראנו מתוך כתביו בקורס), והוסיף בעל-פה: "קשה לי לקרוא לדבר הזה, שאין לו צורה ואין לו פנים, אלוהים. אני סולד מהדת הממוסדת, וקשה לנתק את הפן הרוחני מהמימסד הדתי".
רובם הגדול של דפי המשוב שקיבלתי, כמו גם השיחות שניהלתי עם הסטודנטים, היו ברוח זו. בעקבות הקורס, נאמר לי, הם הכירו בדבר-מה שקודם לכן לא ניתנו לו ההזדמנות, המילים או הלגיטימציה להתבטא. הקורס לא נטע בהם דתיות חדשה, אלא עזר להם לגלות את הדתיות – ה"אמונה", ה"ניצוץ האלוהי", "משהו רוחני" – שכבר היתה חבויה בלבם.
היו, כמובן, כאלה שלא גילו אמונה בלבם, אולם נראה שגם הם למדו שהדתיות אינה סתם שטות של רפי השכל. כך, אדי, שהיה מן המתנגדים החריפים בשיעורים הראשונים, כתב לי כשבועיים לאחר תום הלימודים: "תודה לך על הקורס המעניין, שגרם אפילו למטריאליסט קיצוני כמוני להרהר בדברים מחדש. רציונליזציה כנגד הדת היא קלה כמו לירות בברווז יושב. למרבה הפלא, הברווז ממשיך לחיות באושר ובשלום".
דתיות ללא דת
ניתן להניח שתלמידי הקורס אינם יחידים במינם בחברה הישראלית, והם מייצגים רבים אחרים. אם כן, הרי מדובר בעמדה פנימית נפוצה בקרב הציבור ה"חילוני". אין היא "דתית" במובן של דת ממוסדת, משום שהאדם תופש את עמדתו כמבטאת מפגש אישי ואינטימי בינו לבין "כוח עליון" או "ניצוץ אלוהי" או "אלוהים", "ממשות", "נוכחות", "אור" וכו', מפגש שאין לו ולא כלום עם כלליה ואמונותיה של קבוצה דתית זו או אחרת. עם זאת, זוהי עמדה "דתית" במובן זה שהיא מבטאת פנייה אל המוחלט, אל הקדושה, אל האלוהי, אל שורש הממשות.
דתיות ללא דת זו נבדלת לא רק מן היהדות המסורתית, אלא גם מן הרוחניות של ה"עידן החדש" ושל דתות המזרח, משום שאינה מכילה תיאוריות ("ידע") על הנפש, על החיים לאחר המוות וכו', אין לה פרקטיקות מדיטטיביות ופולחניות מוגדרות, אין בה מורי-דרך וקהילות, וגם לא מתכונים לשיפור חייו של הפרט. זוהי דתיות ללא טכניקות, ללא גופי ידע, ללא ספרי קודש, ללא גורו או רב, ללא כללי פולחן. זוהי דתיותו של הלב.
למרות נפוצותה, איננו מרבים לשמוע על הדתיות הזו, הן בגלל אופייה האינטימי והן מפני שבעולם ה"חילוני" שורר הלך-רוח של חשד כלפי הדת ואף סלידה ממנה, מחד, ומכל דבר הנראה כחורג מגבולות הרציונליות, מאידך. התוצאה היא שאין זה קל לספר אפילו לחבר טוב על חוויות דתיות או על אמונה דתית, מחשש לתגובה ביקורתית או מלגלגת. ובכל זאת, דתיות "חילונית" זו קיימת, ונראה לי שזוהי הסיבה הסמויה לכך שסטודנטים רבים כל-כך נהרו אל קורס בעל שם דתי כל-כך.
מפגש פנימי
המפגש האישי עם הנוכחות האלוהית מתבטא במגוון אופנים: בדממה פנימית, בגלי ריגוש העולים מאי-שם, בפליאה אל מול הטבע, בביטחון ומנוחה ושחרור פנימיים, בשיח פנימי עם אותה נוכחות, בבכי לא מובן הנובע ממעמקי הנפש, בזרימה חסרת מאמץ, בתחושה שהכול יפה ובהיר ונכון, ואף קדוש. אולם בגלל אופיו הפנימי, קשה להגדיר מפגש זה במאפיינים אוניברסליים. יש לספר עליו, כפי שהוא מתבטא בחייו של אדם זה או אחר, וביכולתי לספר רק על עצמי.
בספרי "לוּ: יומן פנימי", כיניתי את הנוכחות הפנימית הזו בשם "לוּ" (שם ששאלתי, בגלל צלילו, מלשונו של שבט נידח). תיארתי בו מסע הכולל חוויות רוחניות, מאבקים פנימיים, מפגשים עם אנשי דת והתבודדויות ממושכות. תחילה שמרתי את כתב-היד לעצמי ושיתפתי בו רק חברים מעטים. אולם כשהבנתי ש"לוּ" עולה גם בלבבות רבים אחרים, החלטתי להוציאו לאור.
את נגיעותיו הראשונות של ה"לוּ" חשתי בעת טיול שערכתי לבדי באלסקה, כהפוגה מן העבודה המפרכת והמתסכלת באוניברסיטה בטקסס שבארצות-הברית, שלימדתי בה אז: "דבר-מה מוסיף לגעת אצלי בלב, לא מן הצד שלי, זה שאני מכיר, אלא מצדו האחר, הנסתר, מן הדופן החיצונית. דבר-מה דוחק ומתאווה להיכנס. מין רגשה מתרפקת ובוכה, דוחפת לעלות ולפרוץ מלמטה, תחת קרשי הרצפה פנימה אל תוכי, מתוך מצולה בלתי ידועה, ומשם למעלה, אל החזה והגרון. ואולי אין זה רגש כלל, אין הוא בא מן הכיוון המוכר של הרגשות הרגילים. באפרוריות הריקה של הכבישים אני חש בו לעתים: ים של כאב מתוק ומטהר, חמים ורחב" (רן להב, "לוּ: יומן פנימי", אסטרולוג, הוד-השרון, 2004, עמ' 32).
הנוכחות, שחדרה אל תוכי במפתיע, תלשה אותי מן המירוץ האקדמי אחר פרסומים ודרגות. כמיהה חדשה נבטה בי, להתקרב אל הממשות שנגעה בי. נודע לי על מנזר שתקנים בקרבת עיר מגוריי, והרעיון של התבודדות שקטה בטבע משך את לבי. כתבתי לראש המנזר, סיפרתי לו על חוויותי והסברתי שאינני נוצרי. הוא הזמין אותי לשבוע, "לבחון מה אלוהים רוצה לעשות" בחיי.
מאז הרביתי להתבודד במקומות שונים, אולם חוויה אחת שחוויתי ביער באותו שבוע ראשון נותרה בתוכי במשך שנים, כעמוד האש שהתווה את דרכי: "וכאן, בעלייה, ירד עלי לוּ עצום… ומרגע זה משתתקות המילים בבואן לתאר את האינסוף האלוהי שעטף אותי בחסדו. העולם נפער בתוכי לקראת ממשות אחרת. נוכחות עצומה באה ועטפה וגדשה את כולי, גדולה מכל אפשרות של דמיון אנושי, אחרת לחלוטין, בעוצמה ובחסד ובקדושה שאין להם שיעור, מטביעה ומאיינת את הכול. 'כי גבר עלינו חסדו'.
זרם של פלדה רכה
"מוצף בחסד חם של אהבה שאין לה גבולות וסמיכה כזרם של פלדה רכה, עמדתי, ישבתי, ריחפתי – הלוּ נשר עלי מכל עבר כמו פתיתים של שלג, שטף אל תוכי כמו גלים, פעל במעמקיי את פעולתו. הוא עלה בתוכי עמוק מן העמוקים שברגשותי, קרוב אלי יותר משאני עצמי עם עצמי, נוגע בי במעמקים שמעולם לא ידעתי, בשורש מהותי…
"…כך עמדתי מתמוסס ונעלם ומתרומם ומתעלה, אני בלבה של הממשות הקדושה והיא בעמקי המקום שממנו נובט קיומי, מתייפח באהבה עצומה, בוכה מן המתיקות האינסופית שלא יכולתי להכילה. מים גדולים וטובים זרמו אל תוכי עוד ועוד, ואני לא יכולתי ללגום את כולם" (עמ' 56).
מאז למדתי שרבים חווים את נוכחות ה"לוּ", בעוצמות שונות ובאיכויות ובאופנים שונים. אבל כפי שהעידו התלמידים, רבים גם אינם מניחים לעצמם להיפתח אליה. בעולם הרציונלי והמהיר שלנו, תאב ההישגים והתוצאות, קל יותר לפטור תחושת נוכחות ממין זה כסתם מצב-רוח טוב ולהמשיך בעיסוקים העצמיים הישנים, במקום להשתיק את ה"אני" העסוק בעיסוקיו, לפתוח מרחב פנימי לנוכחות החדשה ולטפחה. ואף על פי כן, היא מוסיפה להופיע בפנימיותנו ולעלות בלבבות.
דתיות העתיד?
כמה אנשים "דתיים" שקראו את ספרי מצאו בו עניין, משום שבעיניהם רוחניות של "לוּ" היא התחלה של תנועה בכיוון הנכון. אם תמשיך בדרכך, כך רמזו לי, תגיע ליהדות המסורתית, תתחיל להניח תפילין ולאכול מזון כשר ולקבל על עצמך את סמכותם של החוקים הרבניים.
נראה לי שאנשים אלו טועים בהבנתה של מהות התופעה. רוחניות של "לוּ" אינה נקודת התחלה גרידא. אין היא זרע גולמי למשהו שעוד יצמח ויעלה, אלא עמדה רוחנית בשלה ומלאה, ואף יותר מזה: רוחניות העתיד.
הדתות המסורתיות הרגילו אותנו לחשוב על הדתיות כאפשרית רק בתוך מסגרת מוגדרת וסמכותית של עיקרי אמונה וידע מקודש, חוקי התנהגות, פולחנים ותרגילים רוחניים, כתבי קודש ומימסד דתי. כך הדבר בכל דת מסורתית בעולם, וכיתות ה"עידן החדש" הולכות בנאמנות בעקבותיהן. מנקודת מבט זו נדמה שכל עוד לא הגדרנו כללי תפילה ופולחן או מדיטציה, הרי עדיין לא הגענו, אנחנו רק בדרך.
רוחניות אישית-חופשית היתה קיימת תמיד, אולם עד כה רק כתופעה שולית. אני מאמין שהיום אנו מוכנים לה יותר מאי-פעם. רוח חדשה מנשבת באווירה התרבותית והרעיונית של ימינו. שהרי האדם כאינדיבידואל, כפרט שזהותו וערכו טמונים בייחודיותו, הוא תגלית חדשה. כך, הרעיונות של חופש המצפון והביטוי האישי, זכויותיו של הפרט, שוויון ערך האדם באשר הוא אדם – אלו ודומיהם התחילו לנבוט במערב רק ב-300 השנים האחרונות, ובעשורים האחרונים בלבד הגיעו לפריחה. תפישת אדם חדשה זו קוראת לגישה רוחנית מהפכנית, שעל-פיה האדם פוגש את אלוהיו כפרט ייחודי, ללא תיווכן של סמכויות דתיות ונוסחאות המתאימות לכול. אלא שהיהדות המסורתית, כמו דתות מסורתיות אחרות, עדיין לא עיכלה את הבשורה החדשה והיא דבקה בתפישה המיושנת של דחיסת האינדיבידואל אל תוך מסגרות מוכנות מראש.
עדות לשינוי העצום, שעברה התרבות המערבית, היא הרוח הפוסט-מודרניסטית שצצה ועלתה בשלושים השנים האחרונות, עם סיסמאות הרחוב הפופולריות שלה, כגון "הכול יחסי" או "כל אחד והאמת הסובייקטיבית שלו". על אף פשטנותן ושטחיותן של הסיסמאות הנפוצות הללו, יש בהן ניצוץ של תובנה חשובה: אדם בן-זמננו אינו בוטח עוד בנוסחאות אוניברסליות, והוא נכון לחיות בעולם שאין בו מסגרות מוצקות. במובן זה אנו חיים היום בתקופה חדשה, שלא היתה כמותה בתולדות העולם. בלבנו אנחנו מוכנים כבר לרוחניות מסוג חדש לחלוטין, לרוחניות של גישוש ללא תשובות סופיות ושורות תחתונות, של כמיהה ללא כללי מעשה ועיקרי אמונה, של אחווה רוחנית בין שונים, במקום ציות ותמימות דעים.
בישראל, כך נראה לי, מוכנוּת זו היא רבה במיוחד. צמא רוחני גדול קיים בארץ, כפי שמעידים גלי הצעירים הנוסעים להודו, הפופולריות הגואה של כיתות ה"עידן החדש", תופעת החוזרים בתשובה, וכן הסטודנטים בכיתה שלימדתי. אלא שמבחינתם של רבים, צמא זה אינו בא על סיפוקו בישיבות החרדיות, בתחליפים המימיים של הרפורמים או הקונסרבטיבים, וגם לא בתיאוריות הפנטסטיות של כיתות ה"עידן החדש". ומדרכו של צמא כזה, שהוא מוצא לבסוף ערוצים לבטא את עצמו. נראה לי שהאתגר העומד היום בפני הצמאים הללו הוא לפתח שפות רוחניות חדשות אשר יפְתְחו אופקים רוחניים שיש בהם כדי להרוות את הנפש החופשית, בלי לחנוק אותה בדוקטרינות ונוסחאות. ובכל הנוגע לאלו שהיהדות קרובה ללבם, האתגר הוא לפתוח אופקים שיהיו אמנם חופשיים ואישיים, אבל שפתם יהודית.
אני משער, שככל שתתפשט בארץ הדתיות של ה"לוּ", ככל שתעלה הבשורה החדשה ותקבל לגיטימציה בקרב הציבור הרחב, כן תיאבק בה יותר היהדות הממוסדת ותוקיע אותה כעיוות. אולם נראה לי שהתנגדות זו נידונה לכשלון. יותר מדי לבבות בחברה הישראלית כמהים לרוחניות חופשית או ליהדות של חופש פנימי, ורבים מדי נקעה נפשם מן המונופולין הרבני על הדתיות. יהי רצון שבמהפכת הדתיוּת החופשית הזו נהיה אנחנו, הישראלים, חלוצים עולמיים, כפי שהיינו, לפני אלפי שנים, חלוצי המהפכה המונותיאיסטית.
*ד"ר רן להב הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה
הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". 28/02/2005

מוגש על ידי המושיע האקדמי – סיוע בהכנת עבודות אקדמיות
אתר http://www.hamoshia.co.il דואלים hamoshia@gmail.com
אלי 0544-678152

החדשות ייכתבו על ידי מחשב

אתרים בארה"ב מפתחים אלגוריתם שמכין ידיעות חדשותיות מבלי מגע יד אדם. העיתונאים ילכו הביתה, רק המחשבים נשארו
מאת אסף שטול-טראורינג, כתב הארץ לענייני מדע
המתמטיקאי אלן טורינג הציע ב-1950 מבחן פשוט, שאמור לבדוק אם למכונה נתונה יש בינה מלאכותית: אדם, המשמש שופט, מקיים דיאלוג עם שני גורמים המוסתרים מעיניו: האחד, המכונה העומדת למבחן, והשני, אדם מן השורה. אם השופט אינו יכול לקבוע מיהו האדם ומי המכונה, הרי שלמכונה יש בינה מלאכותית.
רוב החוקרים מעריכים כי עוד ארוכה הדרך עד ליצירת מכונה, שתעבור בהצלחה את מבחן טורינג. אולם יש הטוענים, כי מחשבים מודרניים יצליחו לעבור ניסוי דומה – נקרא לו "מבחן טורינג העיתונאי" – כבר בעתיד הנראה לעין.
מתכנתים אמריקאים מפתחים מודלים אלגוריתמיים לייצור ידיעות עיתונאיות; הם מקווים שבעתיד הקרוב לא יוכלו הקוראים-שופטים להבחין בהבדל בין ידיעות אלה לבין תוכן פרי מקלדת של עיתונאים בשר ודם.
בינתיים, העלבון שמור לכתבי הספורט בלבד. אתר הספורט האמריקאי StatSheet.com הודיע לפני כמה ימים כי בכוונתו להפיק באופן אוטומטי ידיעות העוסקות במשחקי ספורט, באמצעות מודלים אלגוריתמיים. מטרתו המוצהרת של האתר היא כי לפחות 90% מהקוראים לא יוכלו להבדיל בין הידיעות שנכתבו על ידי כתבים לבין הידיעות ש"נכתבו" על ידי האלגוריתם.
המיזם של האתר צפוי לפעול בדומה למודל לייצור תוכן אוטומטי שפיתחה מעבדת Intelligent Information באוניברסיטת נורת'ווסטרן בארה"ב, בשיתוף פעולה עם בית הספר לעיתונות של האוניברסיטה.
תוכנה שפיתחה המעבדה, הקרויה StatsMonkey, מייצרת באופן אוטומטי ידיעות ספורט מנתוני משחקים שמוזנים אליה. התוכנה אינה מחליפה רק את הכתב, אלא גם את העורך: לידיעה מצורפת כותרת מתאימה ותצלום של השחקן המרכזי במשחק.
בינתיים נסיון במשחקי ספורט
התוכנה, שמוגבלת כיום ליצירת ידיעות העוסקות במשחקי ספורט, בנויה על מודלים סטטיסטיים, שמאפשרים את זיהויו של המידע החדש והחשוב ביותר בתוצאות משחק זה או אחר: התוכנה סורקת אחר שינויים בין תוצאות המשחק לתוצאות קודמות והסתברויות ניצחון. גם הפעולות והשחקנים המרכזיים במשחק מזוהים בצורה דומה. למערכת הממוחשבת יש ארכיון, הכולל את הסוגים השונים של העלילות או הסיפורים שעשויים להיות לידיעה, כגון ניצחון שהושג בדקה ה-90 או תבוסה מוחצת של אחת הקבוצות.
לטענת מפתחי התוכנה, ביכולתה לדווח על משחק מנקודת המבט של שתי הקבוצות המשחקות; קוראים המתלוננים על חוסר אובייקטיביות בדפי הספורט יראו בכך יתרון גדול.
מטבע הדברים, הפיתוח מוגבל כעת לידיעות עשירות בנתונים, כגון אלה הנפוצות בעיתוני הספורט והכלכלה. מפתחי StatsMonkey מדגישים כי התוכנה לא נועדה להחליף את העיתונאי, אלא להקל על עבודתו. "התוכנה יודעת איך והיכן למצוא מידע ונתונים, אך בסופו של דבר יהיה זה העיתונאי שיצטרך לתת את נקודת המבט האישית שלו לסיפור", אמרה לגרדיאן כריסטין המונד מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. "זה רק יעניק לעיתונאים עמדת פתיחה לעבוד איתה".
כך מסר מחשבנו לענייני ספורט
הקטע הבא, המתאר משחק בייסבול בליגת המכללות האמריקאית, נכתב במלואו באמצעות אלגוריתם (ותורגם על ידי מתרגם בשר ודם): "המגיש טוני בוצ'יפרו נשא על כתפיו את נבחרת הבייסבול של מישיגן סטייט ספרטנס ביום ראשון, והוביל אותה לניצחון 3-0 על נוטרדאם פייטינג אייריש (11-7) באצטדיון פרנק אק.
"בוצ'יפרו מנע מהפייטינג אייריש להשיג נקודות כלשהן בתשעת הסיבובים שבהם השתתף (12-4). הוא פסל חמישה חובטים ואפשר רק הליכה אחת ושלוש חבטות. משחקה הבא של מישיגן ייערך ב-26 במארס, באוקלנד".

'ארבעה נכנסו לפרדס´ על פי הזוהר

השוואה בין הסיפור בגמרא לביאורו בזוהר וניתוח את התייחסות הזוהר לכל אחת מארבע הדמויות שנכנסו לפרדס (מתוך: גולות י´, תשס"ד) * ה'סלבס' של הסיפור: אלישע בן אבויה, בן עזאי, בן זומא ורבי עקיבא *
מאת נפתלי ליברמן
המעשה ב'ארבעה נכנסו לפרדס' ידוע ומוכר. במסגרת חבורה ללימוד משותף של פרק 'אין דורשין' עסקנו בניתוח המעשה, תוך ניסיון ללימוד פשטני, שאינו מבוסס דווקא על דרכי הפירוש המקובלות לקטעים אלו. במאמר זה אנסה לסקור מספר רעיונות להבנת המעשה על פי הזוהר הקדוש. המובא כאן הוא ברובו פרי הלימוד המשותף[1].
את הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס אנו מוצאים לראשונה בתלמוד בבלי:
תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הם: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני'[2]. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'[3]. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו'[4]. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום (חגיגה יד ע"ב) .
בזוהר, בתוך החלק המכונה 'פרשת ההיכלות'[5], אנו מוצאים, בדומה למדרשים אחרים, סיפור מקביל לזה המופיע בגמרא אך לא זהה לו. בזוהר נוסף היבט חדש במעשה, שם אנו מוצאים את תיאור הדברים שעברו הארבעה בעת שהיו בתוך ה'פרדס' – תוך פירוט של הכוח שהוביל כל אחד ואחד אל המקום אליו הגיע.
זוהר פרשת פקודי, רנד ע"א
ארבעה נכנסו לפרדס, וכלהו אתברירו לדוכתא דא לאלין ארבע יסודי, וכל חד וחד אתקשר בדוכתיה דא בסטרא דאשא ודא בסטרא דמיא ודא בסטרא דרוחא ודא בסטרא דעפרא, וכלהו אטבעו ביסודא דיליה כמה דעאלו, בר ההוא שלימא חסידא דאתיא בסטרא דימינא ואתדבק בימינא וסליק לעילא, וכד מטא להאי אתר דאקרי היכל אהבה אתדבק ביה ברעו דלבא, אמר האי היכלא צריכא איהו לדבקא ליה בהיכלא דלעילא באהבה רבה. כדין אשתלים ברזא דמהימנותא ואיהו סליק ואשלים אהבה זוטא באהבה רבה כדקא חזי. ועל דא מית באהבה[6] ונפק נשמתיה בהאי קרא: 'ואהבת'[7] – זכאה חולקיה.
כל אינון אחרנין נחתו לתתא כל חד וחד, ואתענשו בההוא יסודא דנחת לתתא:
אלישע נחת לתתא בסטר שמאלא דאיהו אשא, ונחית ביה ולא סליק, ואערע בההוא סטרא אחרא דאקרי אל אחר, ואתמנע מניה תשובה ואתתרך בגין דאתדבק ביה ועל דא אקרי אחר ואוקימנא.
בן עזאי נחית ביסודא דעפרא, ועד לא מטא לאוקידו דעפרא דמטי לההוא סטר אחרא אטבע בההוא עפרא ומית, ועל דא כתיב 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'[8].
בן זומא נחית ביסודא דרוחא, ואערע ברוחא אחרא דמטא לסטר מסאבא דאקרי פגע רע ובגין כך פגע ביה ולא אתישב ביה.
וכלהו לא אשתזבן מעונשא. ועל דא אמר שלמה 'יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים'[9], בגין דאלין נחתו בדרגין אלין ואתענשו.
ת"ח, בגין דרבי עקיבא סליק לעילא כדקא יאות, עאל בשלם ונפק בשלם, דוד שאיל שאלתא ולא אתפרש – דכתיב 'ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים'[10], (ס"א תוהא) על מה דא אלין דאתקטלו בקטולי עלמא צדיקיא זכאין דלא חאבו חובה בגין דיתענשון.

תרגום "ידיד נפש":
ארבעה נכנסו לפרדס, וכולם נתבררו למקום זה לאלו ארבעה יסודות, וכל אחד ואחד נקשר במקומו זה בצד האש וזה בצד המים וזה בצד הרוח וזה בצד העפר, וכולם נטבעו ביסוד שלו כמו שנכנסו, חוץ מהשלם ההוא והחסיד הזה שבא מצד ימין ונתדבק בימין ועלה למעלה, וכאשר הגיע למקום הזה הנקרא 'היכל אהבה' נתדבק בו ברצון הלב, אמר היכל הזה צריכים להדביקו בהיכל של למעלה באהבה רבה. אז השתלם בסוד האמונה והוא עלה והשלים אהבה קטנה באהבה רבה כראוי. ועל כן מת באהבה ויצאה נשמתו בפסוק זה 'ואהבת' – אשרי חלקו.
כל אלו האחרים ירדו למטה כל אחד ואחד, ונענשו ביסוד ההוא שירד למטה:
אלישע ירד למטה בצד שמאל שהוא אש, וירד בו ולא עלה, ונפגש בצד האחר ההוא הנקרא אל אחר, ונמנע ממנו תשובה ונגרש משום שנדבק בו ועל כן נקרא אחר.
בן עזאי ירד ביסוד העפר, ומטרם שהגיע לשרפת העפר המגיע לצד האחר ההוא נטבע בעפר ההוא ומת, ועל זה כתוב 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'.
בן זומא ירד ביסוד הרוח, ופגש ברוח אחר המגיע לצד הטומאה הנקרא 'פגע רע' ומשום כך פגע בו ולא נתיישב בו.
וכולם לא ניצלו מעונש. ועל זה אמר שלמה 'יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים', משום שאלו ירדו במדרגות אלו נענשו.
בוא וראה, משום שר' עקיבא עלה למעלה כראוי, נכנס בשלום ויצא בשלום, דוד שאל שאלה ולא נפתרה – דכתיב 'ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים', תמה על מה אלו נהרגו כהרוגי העולם צדיקים זכאים שלא חטאו חטא כדי שיענשו.
ב. ניתוח
השוואה בין שתי הגירסאות בגמרא ובזוהר, מחדדת מספר נקודות בהבנת הסיפור.
באופן כללי ניתן לומר כי בסיפור, כפי שמוצג בזוהר, יש משמעות אישית לכל אחד מהנכנסים. אופיו של כל אחד, מחשבותיו ואף 'שורש נשמתו' – המידה אליה הוא שייך, הם שהובילו אותו אל המקום שאליו הגיע. כל אחד הגיע בסופו של דבר אל המקום אליו 'נמשך' על ידי הגורמים השונים ושם 'טבע', כלשון הזוהר[11].
נראה כי כל אחד מהנכנסים לפרדס מצא עצמו מול 'ראי קמור', שאמנם משקף את עוצמתו שלו עצמו, אך מאידך, מראה אותה בצורה מוקצנת ומורחבת.
על דרך משל, ניתן אולי להציג את הכניסה לפרדס כנסיעה באוטובוס – עליו עלו כולם. כל אחד הגיע אל התחנה המתאימה לו ויורד. כך יורד 'אחר' ביסוד האש, בן עזאי רואה את התחנה של יסוד העפר ויורד מן האוטובוס ובכך מפסיד את מטרת הנסיעה, כך גם קורה לבן זומא כאשר מגיעים לתחנה של יסוד הרוח. חשוב להדגיש כאן כי זוהי השאיפה הטבעית של אדם – 'לרדת' בתחנה המתאימה ושייכת לנפשו ולמהותו. ואולם, ר' עקיבא פועל באופן חריג ושונה. כאשר מגיעים לתחנת יסוד המים הוא מדגיש בפירוש "אל תאמרו מים מים" (כמו שמודגש בדברי הזוהר, ר' עקיבא פועל באופן אקטיבי כדי "להדבק בסטרא דימין"), בכך הוא למעשה מצליח להתגבר על 'הרצון' לרדת בתחנתו שלו. ר' עקיבא הוא היחיד שמצליח להגיע אל 'התחנה הסופית', אל הייעוד שלשמו עלו כל החבורה אל ה'אוטובוס'. כמובן שהשימוש במשל אינו מדוייק אך זוהי אולי חלק מההבנה בסיפור כפי שמאיר אותו הזוהר, בכניסה לפרדס יש מאבק בין כוחות הסוחפים את הנפש אל מקומות שאינם בהכרח האידיאליים עבורה אך המשיכה אליהם היא טבעית ונעשית מאליה. כדי להתגבר על משיכה זו יש לפעול. לא ברור בדיוק מהי העבודה אך ניכר כי ר' עקיבא שהתאמץ ופעל, אכן הצליח "להיכנס בשלום ולצאת בשלום". להלן אנסה לפרט את הסיפור הפרטי של כל אחד מהנכנסים כפי שניתן להבינו.
1. אלישע
אלישע שייך על-פי הזוהר ליסוד האש, לצד השמאל. הזוהר מתאר מפגש שלו עם ה'אל האחר' וזהו הדבר שמנע ממנו תשובה. נראה כי הכוונה לכך שמניעת התשובה היא דבר המתרחש ממילא כשאדם מתדבק בסטרא דשמאל – סטרא אחרא. צד זה מונע ממנו עשיית תשובה. בהמשך הגמרא בחגיגה, אנו מוצאים את תיאור המשך דרכו של 'אחר' לאחר מעשה הכניסה לפרדס:
אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'[12]. מאי היא?[13] חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל, אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר, יצתה בת קול ואמרה 'שובו בנים שובבים'[14] – חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא… שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה: מאי דכתיב 'גם את זה לעֻמת זה עשה האלהים'[15]? – אמר לו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא – ברא כנגדו, ברא הרים – ברא גבעות, ברא ימים – ברא נהרות. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים – ברא רשעים, ברא גן עדן – ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק – נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע – נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. (חגיגה טו ע"א)
סיפור זה מאיר במידה רבה על התופעה שגרמה לאחר לקצץ בנטיעות. אחר ביצע למעשה את הדבר החמור ביותר שניתן לעשות – הוא הפריד בין שתי הרשויות. הגמרא מתארת את 'מסקנתו' של אחר מהמפגש עם מטטרון, הדבר הוביל אותו למסקנה המסוכנת והנוראית כי יש, חלילה, שתי רשויות נפרדות. ראייה שכזאת גורמת נזק עצום. דבר הפוך בדיוק מתרחש אצל ר' עקיבא המקפיד על הימנעות מטענה זו, הוא מזהיר לא לומר 'מים מים', כפי שיתבאר להלן. על פי זאת ניתן אולי לטעון כי הדבר שהוביל את אחר אל החוץ הוא המפגש עם הסטרא אחרא. מפגש זה דורש זהירות, מי שמגיע אליו לא מוכן – עלול למצוא עצמו נגרר על ידו. גם בהמשכה של הגמרא דנן ניתן למצוא הסתכלות כזאת – אחר מבסס ומחזק את טענתו כי יש רשות טובה ורשות רעה, כביכול.
2. בן עזאי
בן עזאי שייך אל יסוד העפר. הזוהר מתאר תהליך בו העפר מגיע לבסוף אל שרפתו – אל האש, אל אחר. התיאור הוא של תהליך אותו עובר בן עזאי בדרכו אל הצד האחר (שהוזכר כאותו צד בו נדבק אלישע). חשוב לציין כאן כי העפר, כפי שהוא מתואר, הוא אמביוולנטי ואינו בהכרח טוב או רע. אם היה בן עזאי מכוון היה מגיע אל הייחוד, אלא שהוא 'פיספס' בעקבות השפעתו של אחר והגיע אל בחינה אחרת בעפר, בחינת העפר שאינו עושה פירות ורגליו יורדות מוות ("וסופו אל עפר")[16]. בדרכו אל העפר הנשרף זוכה בן עזאי להצלה. הצלה זו אינה יכולה לבוא בדרך של שינוי הנתיב מאחר שזוהי דרך שלא ניתן לצאת ממנה, באופן דומה לסיפורו של אלישע שלא יכול היה לשוב. ההצלה היחידה שניתנת לביצוע כאן היא המוות. דווקא המוות, הנמצא כבר בסיפור, ביחס לר' עקיבא, אינו משמש כאן במשמעות של עונש אך מאידך גם לא במשמעות של הצלחה. מותו של בן זומא הוא הצלה, שהוא זוכה לה כפי הפסוק "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". המיתה שהוא זוכה לה מצילה אותו מהמשך המסע אל הצד האחר, הסטרא אחרא. דווקא על רקע המיתה הנוספת המופיעה בסיפור – מיתתו של ר' עקיבא – המיתה על קידוש ה', בולטת העובדה כי מותו של בן זומא הוא מוות הבא מתוך ניתוק ולא מתוך דבקות והתחברות!
3. בן זומא
יסודו של בן זומא הוא יסוד הרוח, בסיפור המובא בזוהר אנו מוצאים תיאור של בן זומא המוסט על ידי רוחו של אחר שהסיטה אותו מהכיוון הנכון[17]. רוח, במהותה, היא רוח טובה, אלא שיש גם רוח רעה הדומה לה, טעות ובלבול בין הרוח הטובה לרעה עלול להוביל לחורבן. במהלך דרכו של בן זומא הוא פוגש באותה רוח נגדית המושכת אותו אל הצד האחר (-הסטרא אחרא!). יש להדגיש כי לכאורה היה בן זומא בדרכו אל היעד אלא שהרוח הרעה הטעתה, בלבלה, ומשכה אותו אל הצד האחר.
4. רבי עקיבא
יסודו של ר' עקיבא הוא יסוד המים, יסוד זה מסמל גם את החסד.
ר' עקיבא הוא זה המהווה את 'סיפור ההצלחה' מבין קורותיהם של בני החבורה הנכנסים לפרדס, כניסתו ויציאתו בשלום מתוארות בגמרא ובזוהר כהצלחה. הזוהר מרחיב עוד ומבאר את הצלחתו ופעולותיו של ר' עקיבא וזאת ננסה לבאר.
ראשית, ניתן לראות כי ר' עקיבא פעל בצורה השונה מהותית משלושת האחרים שנכנסו. כמו שהורה לנכנסים עימו, הפעולה צריכה להתנהל באופן אקטיבי – וכך אכן פעל. ההדרכה שנתן לחבריו, "אל תאמרו מים מים", היא הוראה הדורשת התמודדות, לא די בהגררות והסחפות. כפי שראינו ביחס לקורה לשלושת האחרים, נבע כשלונם מפגישה ופגיעה מצידו של הצד האחר – הסטרא אחרא. ר' עקיבא מבין את הבעייתיות בכך ולכן הוא מדגיש לפניהם "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים", הוא מבין כי לעיתים נראים דברים באופן מטעה אך הוא מבין את הסכנה הכרוכה בכך. זהו בדיוק חטאו של אלישע, כפי שראינו, ההפרדה בין רשות טובה לרעה. בזוהר מודגשת פעילותו של ר' עקיבא אף יותר. מתואר שהוא בא מצד ימין ונתדבק בימין ועלה למעלה, תיאור זה מדגיש פעילות אקטיבית מצידו – נראה שהוא ידע מה צריך לעשות ובכך הצליח לנצל כניסה זו אל הפרדס כדי לעלות ולהתקשר אל אותם עולמות עליונים.
מותו של ר' עקיבא
מעניין לעיין בסיפור זה המתאר את כניסתו של ר' עקיבא לפרדס, בהקשר לסיפור הגמרא (ברכות סא ע"ב) העוסק במותו של ר' עקיבא, כאחד מעשרת הרוגי מלכות.
'ואהבת את ה' אלהיך…'[18] רבי עקיבא אומר: 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה… לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים… בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה' ממתים וגו"[19]! – אמר להם: 'חלקם בחיים'. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
מותו של ר' עקיבא היה מוות ייחודי (מבחינה רוחנית) – מוות על קידוש השם, מתוך אהבת ה' עצומה. ננסה לטעון כי לאחר יציאתו מהפרדס הפך ר' עקיבא לאדם אחר, חייו עברו ל'מציאות שונה'. לאחר שהצליח ר' עקיבא להגיע אל 'היכל האהבה העליונה' כפי שהוא מתואר בזוהר, הפכו חייו להיות רק 'חדר המתנה' בדרך למימושה של אהבה זו. בדברי ר' עקיבא אנו מוצאים את הכמיהה "מתי יבוא לידי ואקיימנה?", ואכן, במותו הוא זוכה להשלים את שחיכה לו, הוא "מצליח" למות על קידוש השם תוך חיבור בין האהבות, האהבה התחתונה והאהבה העליונה[20].
זה המקום להדגיש כי בקריאת הזוהר אנו נתקלים במוות כבר בהתחלה, בקריאה ראשונה ניתן לטעות ולחשוב כי כשמסופר על מי שמת בכניסתו לפרדס מדובר על בן עזאי. ואולם המשך הקריאה מגלה כי מדובר דווקא בר' עקיבא. הזוהר, אם כן, רואה גם את מותו של ר' עקיבא כחלק אינטגרלי מתהליך כניסתו לפרדס. רמיזה זו של הזוהר מובילה אל המסקנה שהועלתה, כי מותו על קידוש השם של ר' עקיבא אינו מקרי והוא מהווה המשך ישיר של כניסתו לפרדס.
"יצתה נשמתו באחד"
בניגוד לגמרא, בה כתוב לגבי מותו של ר' עקיבא: "…יצתה נשמתו באחד", מופיע בזוהר תיאור זה בלשון אחרת: "…יצתה נשמתו בתיבת ואהבת". ייתכן והבדל לשוני זה נובע משני אספקטים של אהבה. הזוהר מספר על הידבקותו של ר' עקיבא ב'היכל אהבה רבה'. הביטוי 'אהבה רבה' מופיע בברכות קריאת שמע בעניין אהבתו של הקב"ה כלפינו, עם ישראל. הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך" המוזכר בפרשת 'שמע' עוסק באהבה של עם ישראל כלפי הקב"ה, האהבה זוטא. יש, אם כן, שתי אהבות, אהבה אחת מלמעלה למטה ומולה אהבה נוספת מלמטה למעלה. בין שתי האהבות האלו, 'אהבה רבה' בברכות קריאת שמע, ו'ואהבת' שבפרשת שמע – נמצא ה'אחד' המחבר בין שתי אהבות אלו, הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"[21]. מותו של רבי עקיבא, על פי הגמרא המתארת "יצתה נשמתו באחד", היה תוך חיבור שתי האהבות. בכך, למעשה, יצר רבי עקיבא חיבור בין אהבה (13) לאהבה (13), והגיע למצב של מוות מתוך חיבור לקב"ה (26, שם הויה).
כהמשך לטענה זו ניתן לראות גם את עניינו של ר' עקיבא כ"מקשר". במספר עניינים ישנו קשר והקבלה בין ר' עקיבא ליעקב אבינו[22], לכך נוכל להוסיף גם קישור רוחני, יעקב הוא הבריח התיכון, הנכנס בין הקרשים ומחבר ביניהם[23]. בדומה לו, מודגשת אצל ר' עקיבא הצלחתו בחיבור בין זעיר אנפין למלכות (יסוד האמונה) על דרך השלילה. האחרים לא יצאו בשלום מהפרדס בגלל הטעות שעשו, ההפרדה בעולמות העליונים, חילוק בין שתי רשויות (טעותו של אחר). ר' עקיבא, אם כן, הוא זה שכן הצליח לחבר בין הרשויות.
קישור זה שהזכרנו, בין האהבות, הוא כידוע עניינו של שיר השירים. הרב קוק בפירושו לשיר השירים (בתוך 'עולת ראיה') כותב:
'אמר ר' עקיבא… שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל'[24]. יש אהבה לשם השי"ת שהיא מצד הבריאה והודה, חסד ד' המלא עולם וטובו על בריותיו, ויש אהבה כזאת שהיא מורגשת בנפש מצד עצם מעלת הנפש לאהוב את הטוב הגמור. ואהבה זו היא עיקר האהבה ויקרה מכל האהבה הנקלטת מבחינת המציאות, וכדי לצייר אותה באמת צריכים כל הציורים הרבים והגדולים שבשיר השירים. על כן אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל…
אמנם, מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יוכל להשיב "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 'ובכל נפשך'[25], מתי יבוא לידי ואקיימנו"[26], ולהאריך באותה שעה ב'אחד' עד שיצאת נשמתו, רק הוא יוכל לומר שאין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קודשים. אמנם כנטף מיני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחד מספר גדול ורחב ידים, ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך ג"כ את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, והאהבה הלאומית הנאורה, והאהבה האלהית הקדושה ומלאה הוד, ערוכות במערכה, 'כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות'[27]. אבל מה נמוכים הם [אלה שאינם בדרגה זו]… נפשות כאלה, שיותר מרועה בעל לב רגש, שאהב את בת כלבא שבוע, לא יוכלו למצא בר' עקיבא.
לא יוכלו גם כן להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה, ששיר השירים הוא קודש קדשים, בערך כל הכתובים כי אם ממקור האהבה הפשוטה, הפרטית, אשר אותה לבדה יחזו. אבל טהורי לב יראו את ר' עקיבא בגודלו, את ר' עקיבא המשׂחק כשרואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהווה, את ר' עקיבא המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה האלהית הנובעת מעומק חכמת ליבו הנפלאה הורתהו, עד כדי מלא ציור חי. כי רומי ואליליה כליל תחלוף, ואור ציון לעד יזרח.
האהבה בתענוגים למחזה העתיד הוודאי מלאה כ"כ את לבבו הטהור, עד כי לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההוה המרעיד, שהכירו רק לעב קל על פני החמה הברה בשחקים. ורק ממקור אותה הנפש, שנשמתו יצאה באחד, יצאה ההחלטה: שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים (עולת ראיה ב, עמוד ג').
כאמור, יסודו של ר' עקיבא הוא יסוד המים. ואכן, המים פורצים ונובעים לאורך המעשה. תחילה אנו מוצאים את דברי ר' עקיבא המזהיר מלומר 'מים מים'. בנוסף, מעט לפני הקטע העוסק בכניסה לפרדס מופיע בזוהר קטע המתאר את הקשר בין היכל האהבה אל ההיכל בו נמצאים אלו המוסרים נפשם על קידוש השם, אין כאן המקום להאריך בזאת אך מעניין לראות כי הפסוק הנדרש על עניין זה הוא: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".
ג. סיכום
בהסתכלות כוללת על ארבעת הנכנסים לפרדס ניכר כי 'אחר' קשור גם לשני המקרים האחרים. התערבותו מוזכרת בסיפור כניסתם. אצל ר' עקיבא לא נכנס אחר ולכן הוא יצא בשלום. הסבר הדבר טמון בהתייחסות ל'אחר' במשמעות הפשוטה של הביטוי, הסטרא אחרא – כוח הטומאה, הכוח המנוגד לחלוטין לכוחות הקדושה, הדוחף לפירוד ובכך הופך כל פעילות רוחנית לפעילות של טומאה המובילה לחורבן ונזק[28]. ביטוי לכך ישנו בקטע קודם בזוהר בו מתוארת פעילתו של מיכאל[29], המסנגר על עם ישראל ומגן עליהם באופן רציף. מוסבר שם כי החורבן שהיה לעם ישראל לא יכול היה להתרחש בגלל שמירתו של מיכאל. החורבן התרחש רק לאחר שהייתה התערבות של סטרא אחרא, מולו לא יכול היה מיכאל להתמודד בסנגורו.
בגמרא ניתן להבחין במעין 'חלוקה' בין אחר ור' עקיבא (זה שנכנס בשלום ויצא בשלום וזה שלא נכנס בשלום ולא יצא בשלום), ומולם בן עזאי ובן זומא (שנכנסו בשלום אך לא יצאו בשלום). בזוהר, ניתן להבחין ב'חלוקה' שונה המעמידה את ר' עקיבא – שהצליח לעלות, ומולו את כל האחרים ש'נשברו' במקום כלשהו בדרך ונפלו! הסבר להבדל זה בין הגמרא לזוהר ניתן לתלות בגישת הזוהר המבטאת את העובדה שבעבודה רוחנית שכזו אין אמצע – ניתן רק לעלות או לרדת.

________________________________________
הערות
[1]. תודה לשותפים בלימוד, לרב יעקב נַגֵן (גנק), ר' דוד צרי, אריה, דוד, אבי, לוי, יחיאל וברוך.
[2]. תהלים ק"א, ז.
[3]. תהלים קט"ז, טו.
[4]. משלי כ"ה, טז.
[5]. חלק זה עוסק ב'תיאור' של מערכות העולמות העליונים. יש להדגיש כי צורת ההגדרות והעיסוק בחלקים אלו של הזוהר לוקה בהפשטה ובשל כך גם ב'פיספוס' של חלק גדול מעניינם, אך כדי לנסות ולעסוק בכתוב שם – אנסה להשתמש במושגים "פלסטיים" כגון אלו בנסיון להסביר מושגים המתוארים בזוהר.
[6]. כל ההדגשות נעשו על ידִי.
[7]. דברים ו', ה.
[8]. תהלים קט"ז, טו.
[9]. קהלת ח', יד.
[10]. תהלים י"ז, יד.
[11]. ייתכן והכוונה היא למושג ה'התאיינות'.
[12]. קהלת ה', ה.
[13]. תרגום: מה היא? ראה את מטטרון שנתנה לו רשות לשבת לכתוב את זכויותיהם של ישראל, אמר: למודים אנו שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא הפניית עורף כלפי השכינה ולא עייפות, שמא חס ושלום שתי רשויות הן (הקב"ה ומטטרון). הוציאו את מטטרון והיכוהו בשישים שבטים של אש. אמרו למלאך: מדוע כשראית את אלישע לא עמדת לפניו? ניתנה למטטרון רשות למחוק את זכויותיו של אחר, יצתה בת קול ואמרה 'שובו בנים שובבים' – חוץ מאחר, אמר: הואיל וגורשתי מן העולם הבא אצא ואהנה בעולם הזה.
[14]. ירמיה ג', יד.
[15]. קהלת ז', יד.
[16]. הסבר זה מובא בפירוש "ידיד נפש" על פי מפרשי הזוהר.
[17]. תיאור זה אינו מילולי בזוהר אלא דרישתו של המשפט "אערע ברוחא אחרא" תוך הקבלה לכינוי שניתן לאלישע – אחר.
[18]. דברים ו', ה.
[19]. תהלים י"ז, יד.
[20]. חיבור האהבות הוא עניינה של מיתה על קידוש השם, כפי שיבואר בהמשך.
[21]. הבסיס להסבר זה הוא בספרו של אריה קפלן. שם מתוארת מערכת זו כמערכת יסודית של קשר בין עם ישראל לקב"ה (הקב"ה אוהב אותנו ç אנו אוהבים את הקב"ה ç אחד, אחדות).
[22]. אין כאן המקום להאריך בכך אך ניתן לסקור כמה רעיונות כאלו. בין השאר: השם יעקב – עקיבא, האשה האהובה – רחל ועוד.
[23]. דוגמא זו מופיעה בזוהר במספר מקומות, הנמשל הוא החיבור בין חסד וגבורה, אותו 'מבצע' יעקב שמידתו תפארת מחברת בין החסד והגבורה.
[24]. ידים פ"ג מ"ה.
[25]. דברים ו', ה.
[26]. ברכות סא ע"ב.
[27]. שיר השירים ד', ד.
[28]. במקומות רבים בזוהר מוזכר קשר זה בין הסטרא אחרא לבין הפירוד.
[29]. מיכאל מסמל את סטרא דימין, מידת החסד. זוהי מידתו של ר' עקיבא. כך גם המים, יסודו של ר' עקיבא מבטאים את מידת החסד.
המקור: ישיבת עתניאל http://www.otniel.org/show.asp?id=22234
מוגש על ידי המושיע האקדמי – סיוע בהכנת עבודות אקדמיות
אתר http://www.hamoshia.co.il דואלים hamoshia@gmail.com
אלי 0544-678152

חזרתי מיפן אל נפלאות התבונה

סיפורו של מטפל שיאצו צעיר, שהתעייף בדרך לדוקטורט

כמעט חצי משנות חיי אני מחפש נווה שאנן. שוב ושוב, המקרה מביא אותי אל רחוב נווה שאנן בירושלים. אפילו יש לי כאן דירה. מקסימה. אבל אני עדיין מחפש.
ב-1997, אחרי שחזרתי מיפן, גרתי ברחוב הזה (בדירה אחרת) וב-1992 למדתי כאן שיאצו (בי"ס "מגע" בסטודיו של אורית סן-גופטה). מצד אחד אני מחפש – בשנת 1995 נסעתי לשם כך ליפן ושנתיים למדתי זן-שיאצו ושינטאידו. מצד שני, אני כבר כאן. ובכל זאת ממשיך לתעות בדרכים.
"איך מגיעים לנווה שאנן?" – אולי זה יהיה סינדרום ירושלים שלי ובעזרתו אטפל למעטים שעוד נשארו בעיר הזו.
חשבתי ששיאצו יביא אותי לשם. באותה תקופה גם התחלתי להתאמן בסיישין קיטאידו. זה לא הספיק והתחלתי לתרגל מדיטציה. בהתחלה זאזן והיום ויפאסאנה. היום אני מלמד קיטאידו, מטפל ומשתדל להמשיך להיות תלמיד.
בינתיים גם עשיתי תואר שני במתמטיקה (האוניברסיטה העברית גובלת ברחוב נווה שאנן) אבל באמצע הדוקטורט התעייפתי. הייתי כל כך עייף, שלא יכולתי להתחמק מההכרה שמתמטיקה היא כבר לא הדרך שלי.
היום אני מלמד קצת מתמטיקה במכללות. הבלוג הזה נועד להיות במה להבנה שלי בדבר האופן בו החופש, ההבנה, השלווה יכולים להימצא דרך הגוף.
הגוף שלי מצוי בישראל ולמען האמת לנסות למצוא נווה שאנן בישראל זה משוגע. ועוד בירושלים. מה למלחמות ולניכור, לאמריקניזציה ולקפיטליזם, לצרות האופקים ולצרות העין, מה לכל אלו ולשלווה? אז הייתי בין היוזמים של "ההליכה, הידברות יהודית-פלשתינאית" בשיא האינתיפאדה השנייה. וחטפתי מכות מחיילים בבלעין. עבדתי עם חולי נפש במכון סאמיט. החומה חייבת ליפול, והנושא הזה יופיע מידי פעם ברשימות. וגם – אני פעיל בעמותת "תובנה" שמארגנת קורסי ויפאסאנה.
בקרוב, עיריית ירושלים תהפוך את רחוב נווה שאנן מרחוב קטן ללא מוצא, לכביש עם שני נתיבים שמשמש כרחוב הגישה לשכונה חדשה. שקט לא יהיה פה… כך שזה באמת לא משחק.
במוקד הפילוסופיה עומד הגוף
הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי חי בשנים 1961-1908 ואת הפילוסופיה שלו אפשר לשייך לזרמי הפנומנולוגיה והאקזיסטנציאליזם.
פילוסוף צרפתי מודרני – מה יכול להיות יותר שכלתני ומופשט מכך? ובכל זאת, במוקד הפילוסופיה של מרלו-פונטי עומד הגוף. התוצאות מרתקות.
וכך כתב: "שאבתי עונג רב מ'תבונת הגוף' הזו של מרלו-פונטי ואני סקרן מאוד לדעת כיצד הגיע להבנה כזו של מרכזיות הגוף וליחס כל כך בריא אליו.
"האם צרפת של תחילת המאה ה-20 החשיבה במיוחד את הגוף? קשה לי להאמין. בודאי שבתרבות האינטלקטואלית שסבבה אותו, הנטייה היתה לאינטלקטואליות לא גופנית בעליל.
"התובנות של מרלו-פונטי הן בבירור תוצאה של חוויה גופנית ישירה ולא סתם ניתוח אנאליטי. גם הכתיבה שלו אינה מציעה ניתוחים והסברים אלא מדברת בלשון של חוויה. מה סיפק לו את החוויות הללו? הוא אינו מזכיר שום תרגול או אירוע שהשפיעו עליו כך שכנראה לא היו כאלו.
"מדהים אותי שהוא הגיע למה שהגיע ללא תרגול שכזה. מכיוון שהוא שאף 'להחזיר לאדם את האינטימיות האבודה שלו עם העולם' – איך הוא חשב לעשות זאת? בעוד שלי ברור שיש צורך בתרגול – גופני – כלשהו שיעיר את האדם לתמונת העולם שמרלו-פונטי מצייר, הוא עצמו לא טרח להידרש לכך. החיים עצמם העירו את מרלו-פונטי אל מה שיש והוא כנראה סבר שהם עשירים דיים על מנת להעיר כל אחד מאיתנו.

מתוך הבלוג http://bodywisdom. org. il/2010/04/25/merleau-ponty/

עקידת יצחק ובחירת ירושלים

(בראשית י"ד, בראשית כ"ב )
מאת הרב מרדכי ברויאר
שתי פעמים נזכרת ירושלים בתורה. שתיהן בספר בראשית; בשתיהן אברהם אבינו במרכז המאורע, והוא, כביכול, החפץ בירושלים. בפעם הראשונה הוא נפגש עם מלכי-צדק מלך שלם – וכך נתגלתה לו ירושלים כעיר הצדק והשלום. בפעם השנייה הוא הקריב בה את האיל, שאלהים הראה לו – וכך נתגלתה לו ירושלים כעיר הראייה והיראה. בין שני מאורעות אלה מקופלות שתי הבחינות של "ירו-שלם": בחינת היראה ובחינת השלום.
פגישת אברהם עם מלכי-צדק תובן על רקע פגישתו עם מלך סדום, שהרי שתי הפגישות האלה מתוארות בתורה זו לפנים מזו. כי כבר יצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק שווה, הוא עמק המלך; אלא שעדיין לא אמר את דברו. באותה שעה הגיע גם מלכי-צדק. וכך עומדים שני המלכים מול אברהם החוזר ממערכות המלחמה: זה בא לברכו בשם אל עליון קונה שמים וארץ; וזה בא להציע לו עסקה: החלפת נפש ברכוש. היה זה אפוא מעמד מובהק של "בחירה", הוטל על אברהם לבחור בין שני הניגודים: בין ברע לבין מלכי- צדק – בין סדום לבין ירושלים.
אברהם בחר בירושלים
ואברהם מכריע לטובת ירושלים. כי הוא נותן מעשר לכוהן אל עליון – ובשם אל עליון מסרב להתעשר; אכן הוא "מעשר כדי שיתעשר". אך אין זו הכרעה בדיני "נפש ורכוש". כי השבועה שהוא נשבע למלך סדום היא שבועת הבחירה בירושלים: מול ברע של סדום הוא קורא בצדק ושואל בשלום ירושלים!
מבחינה זו הפרשה השנייה של סדום (בראשית י"ח-י"ט) דומה לפרשה הראשונה (בראשית י"ד). אלא שהפעם אברהם בחברון; והניגוד של סדום איננו צדק ושלום, אלא צדקה ומשפט.
גם פרשה שנייה זו תובן על ידי סמיכות פרשיות: זה עתה צחקה שרה על הבשורה להולדת בן; וכבר קמו המבשרים והשקיפו על פני סדום. אך בטרם ייחרץ דינה של סדום, יזכיר הקב"ה את צוואתו של אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". (בראשית י"ח, י"ט)
אכן בבית אברהם לא יהפכו משפט למשפח – וצדקה לצעקה. ואילו בסדום, ריבה אחת נתנה צדקה לעני – וצעקתה עלתה לפני כיסא הכבוד. יבוא אפוא בעל הצדקה וידון על עיר הצעקה. "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה… ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה". (שם כ'-כ"א)
אהבת הצדק של אברהם
אולם אברהם איננו רק בעל צדקה, אלא הוא גם "אוהב צדק" – אוהב לצדק את הבריות. לפיכך ממקום שיצא הקטרוג, משם הוא בא ללמד זכות: אם לצדקה – "האף תספה צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע?" ואם למשפט – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"
אלא שגם אהבת הצדק של אברהם לא תציל את רשעי סדום. אחד היה שם לוט, והוא: "אותו היום נתמנה לשופט". ואילו אנשי סדום מתנכלים למי ש"בא לגור וישפט שפוט". וכשם שהמשפט הוסג לאחור, כן הפכה צדקה לצעקה. ולא עוד, אלא שבמקום ש"גדלה צעקתם את פני ה'" (בראשית י"ט, י"ג) – שם המוכיח הוא "כמצחק בעיני חתניו" (שם פס' י"ד).
וכך עתיד אברהם להשקיף מחברון על סדום שאבדה בעוונה. בניו יעשו צדקה, וה' יעשה עמו צחוק; ואילו סדום חרבה לעיניו – בעוון צעקה ומצחקים.
וכך מתבררת שנית בחירת אברהם בירושלים. כי כבר אבד עושרו של ברע מלך סדום; ואילו הוא כהן לעולם על דברת מלכי-צדק בשלם.
אולם משפט וצדק ושלום הם רק צד אחד של מטבע ירושלים. כי הצד האחר הוא יראה וראייה. והבדל גדול יש בין שתי הבחינות האלה. כי הצדק והשלום הם מצוות שכליות, וגם בני נח נצטוו בהם. משום כך בן נח הוא ראשון מלכי-צדק בשלם, והוא המייצג את ירושלים לאברהם. ואילו ראייה ויראה הם יסודות עבודת ה'. לפיכך כל אדם לא יהיה בהר ה', שעה שה' בוחר במקום מקדשו. גם עבד אברהם וגם בנו מן השפחה ישבו להם פה עם החמור. כי הקב"ה בא לבחור בציון; ואל יהיה שם אלא האב ובנו הנעקד – וענן ה' ומלאכו.
אלהים בחר את המקום ואת הקרבן
אם תמצי לומר, לא באה פרשת העקידה אלא לברר את קדושת ירושלים. מבחינה זו קרובה היא לפרשה ראשונה של סדר ראה, העוסקת גם היא ב"מקום אשר יבחר ה'" (דברים י"ב). אלא ששם, כביכול, עדיין לא נבחר המקום; עדיין לא נודע, היכן עתידה שכינה לשרות. ולא נקבע שם אלא עצם העיקר הגדול: אל תהא עבודת ה' על פי שרירות הלב של הבנת האדם; אלא מקום העבודה וגם סדר העבודה הם על פי הבחירה האלהית בלבד.
וכך מזהירה התורה את ישראל בבואם לרשת את הארץ: האומות היושבות בארץ כנען בחרו את אלהיהם כלבבם. משום כך הם הבוחרים את מקומות העבודה "אשר עבדו שם הגוים… את אלהיהם" (דברים י"ב, ב'); והם הבוחרים את סדר העבודה "איכה יעבדו הגוים… את אלהיהם" (שם פס' ל'). מקומות העבודה הם "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן"; וסדר העבודה הוא "תועבת ה' אשר שנא כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם."
לפיכך שתי פעמים הזהירה התורה את ישראל לבל ילכו בחוקות הגויים: "לא תעשון כן לה' אלהיכם" – ביחס למקום העבודה (דברים י"ב, ד'); "לא תעשה כן לה' אלהיך" – ביחס לסדר העבודה (שם פסוק ל"א). כי לא האדם בוחר לו אל כלבבו. אלא אל יחיד בוחר לו אומה יחידה; הוא המקדש את "המקום אשר יבחר" ואת סדר העבודה אשר "יאהב".
חומר האיסור של קרבנות אדם איננו תלוי בגוף המעשה האכזרי. אילו בחר ה' בקרבן זה, כבר היה זה מעשה "אהוב"; אך ה' לא בחר בו – והרי זה מעשה "שנוי". כי אין "שנאה" אלא חוסר בחירה. בסיני ירדה שנאה לאומות, שהרי ישראל נבחרו שם – והאומות נדחו ו"נשנאו". שני תאומים נולדו ליצחק – ואין ביניהם אלא קדושת הבחירה: "הלא אח עשו ליעקב נאם ה' – ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א', ב'-ג').
משום כך אתה מוצא, שאין התורה מזכירה "שנאת ה'", אלא בשני מקומות בלבד. האחד מתייחס למקום העבודה: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך" (דברים ט"ז, כ"ב); והשני מתייחס לסדר העבודה: "לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם" (שם י"ב, ל"א).
אכן, מקומות רבים מצויים בארץ, הראויים מצד עצמם להיות משכן לשכינה; ובדרכים שונות ראוי לו לאדם להתקרב לאלהיו. אך אחד הוא המקדש והמזבח, "אשר יבחר בו ה'"; ואחד הוא סדר העבודה, שהוא "אהוב" לפני המקום.
המדרגות הגדולות של מסירות נפש לה'
פרשת העקידה מבטאת את כל זה על ידי מעשה שבפועל. אל יעלה על הדעת, שמסירות הנפש של אדם מישראל פחותה מן המסירות של האומות. הנה הם מקריבים את בניהם לאלהיהם, ואילו אנחנו הוזהרנו מלהינקש אחריהם, לבל נעבוד את ה' כדרכם. אך לא מפני שהמעשה הוא שנוי בעינינו, או שהוא למעלה מכוחנו הנפשי. היפוכו של דבר: אילו היה זה מעשה "אהוב" בעיני ה', לא היה דבר שימנענו ממנו.
כל המדרגות הגדולות של מסירות נפש לה' היו מושגות על ידי עקידת יצחק שבפועל. אפר יצחק הצבור לפני ה' היה מזכה אותנו בכל מעלות הקדושה, שהרי קיימנו את מצוות אהבת ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. אלא שהקב"ה מנענו מן המעשה הזה. כי מלאך ה' נתגלה לאברהם והזהירו מלשלוח את ידו אל הנער. באותה שעה נתגלה, שהקרבת בן היא "תועבת ה' אשר שנא". אך אברהם כבר זיכה לבניו את כל הקניינים הנקנים על ידי העקידה.
זכות העקידה והאפר הצבור עומדים לבניו עד היום הזה; שהרי ביקש לעשות את מעשה העקידה – כל עוד היה "אהוב" ורצוי – והוא נמנע ממנו רק אחרי שנודע לו, שהוא "תועבת ה' אשר שנא".
וכך שני יסודות נתגלו בפרשת העקידה – והם גם היסודות של הפרשה הראשונה בסדר "ראה": נתקדש המקום "אשר יבחר בו ה'", ונקבע סדר העבודה שהוא "אהוב" לפני ה'.
שלושה ימים הלך אברהם כדי לחפש את המקום "אשר אמר לו ה'". כי הוא "לא יעלה עולות בכל מקום אשר יראה" (עי' דברים י"ב, י"ג); אלא הקב"ה יקדש את הר המוריה, אשר בחר לו לשבתו. וכך ביום השלישי נתגלה ההר – והנה ענן קשור לראשו: "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". (בראשית כ"ב, ד') וכדרך שנבחר המקום, כן נתגלה גם סדר העבודה. כי לא האדם יבחר את הקרבן, הנראה לו, אלא "אלהים יראה לו השה לעולה". הוא הבוחר והוא הרואה. ואם יראה אלהים "לעולה בני" – הרי הקרבן הוא אהוב ורצוי לפני ה'. וכל מעלות הקודש, הנקנות על ידי מסירות נפש, קנויות לו לעוקד ולנעקד.
שתי פעמים "נשא אברהם את עיניו"
אך ה' לא בחר בקרבן זה. כי לא בא ניסיון העקידה, אלא לגלות את סוד הבחירה של הקרבנות. הקרבן הרצוי לפני ה' איננו תלוי במהותו – אלא בבחירתו. לא "לעולה בני" ולא "השה לעולה" – אלא אלהים יראה לו "השה לעולה בני". וזו גם "יראת ה'", שנתבררה על ידי העקידה. כי המלאך מעיד, שאברהם הוא "ירא אלהים" כי לא חשך את בנו את יחידו. אכן רק האומר "אלהים יראה" – הוא "ירא אלהים" באמת.
רק עכשיו הגיעה השעה לגלות לאברהם את סדר העבודה. שתי פעמים "נשא אברהם את עיניו" במעמד העקידה. בפעם הראשונה הוא גילה את המקום הנבחר; בפעם האחרת הוא מגלה את הקרבן "האהוב": "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" (בראשית כ"ב, י"ג). אכן ירא אלהים יראה איל – הוא האיל שאלהים יראה!
באותה שעה הושלם מעמד העקידה ואברהם קורא את שם המקום על שם שני היסודות שנתגלו בו: בחירת המקום – ובחירת הקרבן. במקום זה אלהים יראה את הקרבן – ושמו ה' יראה. ובעצם המקום יראה ישראל, וה' יראה לעמו – בהר ה' יראה.
וכך נתגלתה ירושלים לאברהם בשתי תקופות של חייו: במעמד מלכי-צדק מלך שלם נתגלתה בחינת הצדק והשלום; במעמד העקידה בהר המוריה נתגלתה בחינת הראייה והיראה.
ועתה, מעשה אבות סימן לבנים. גם בניין ירושלים על ידי דוד ושלמה נעשה בשני שלבים. כי דוד המלך כבש את העיר וגם קידש את הר המוריה; אולם רק שלמה בנו זכה לבנות את בית המקדש. שני המלכים האלה מייצגים את שתי בחינותיה של ירושלים. דוד מסמל את בחינת הראייה – שלמה את בחינת השלום. ולא יכלה ירושלים להיות בשלמותה – אלא על ידי צירופם של שני המלכים האלה.
דוד המלך ושלמה המלך
דוד הוא המלך הנבחר, כדרך שירושלים היא העיר הנבחרת. שהרי עליו אמרה תורה: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים י"ז, ט"ו). הוא הרועה שנמשח על ידי הרואה – והוא שה' ראהו לו מלך. שבע פעמים מדגיש הכתוב בספר שמואל (שמואל א', ט"ז), שמינוי דוד תלוי ב"ראייה"; ועוד נוספו עליהן שלוש לשונות "בחירה". ובפירוש נאמר לשמואל, מה הוא עיקר ה"ראייה" האלהית: "אל תבט אל מראהו… כי לא אשר יראה האדם. כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". (שמואל א' ט"ז, ז') כך אמר ה', שעה ששמואל ראה את אליאב (שם פס' ו'). כי ה' ראה לו למלך בבני ישי (שם פסוק א') – את "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" (שם פסוק י"ב).
וכשם שדוד נבחר בראייה, כן זכה לקדש את הר המוריה. כאברהם בשעתו ראה שם את מלאך ה': "וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה'". (דברי הימים א' כ"א, ט"ז) כאברהם הוא הקים שם מזבח לעולה, וה' ענהו באש. ו"בראות דוד כי ענהו ה'" (שם פסוק כ"ח) – מיד נתקדש המקום והמזבח. ובלשון שנבחר המלך, נתקדש גם מקום המקדש; מי שנאמר בו "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א' ט"ז, י"ב) – הוא שאמר "זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל" (דברי הימים א' כ"ב, א').
אולם דוד המלך לא זכה להשלים את הבניין. שהרי ירושלים איננה רק עיר הראייה, אלא היא גם עיר השלום. משום כך אין די ביפה עיניים וטוב רואי – אם שפך דמים כאדמוני; אלא יש צורך באיש שלום – שיצטרף אל האיש שה' ראהו.
כך מסר דוד לבנו בכפילת לשונות דם, מנוחה, ושלום: לא "אדמוני", אלא "שלמה" יצטרף אל "טוב ראי" – כדי להשלים את בניין "ירו-שלם": "ויהי עלי דבר ה' לאמר, דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו". (דבהי"א כ"ב, ח-ט) וכך העיד הכתוב, שעה שבא לתאר את בניין בית המקדש: בכפילת לשונות ראייה ושלום נרמז חלקם של שני המלכים – כל מלך לפי תפקידו המיוחד לו: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים, בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו". (דברי הימים ב', ג', א')
מכאן ואילך כל הבא בשערי ירושלים, יחוש את קדושתה משני מקורותיה: ממקור האורה – ומנהר השלום. כי בהר "המוריה" ה' "ייראה" לעמו. שם הראל ושם "אריאל", ושם "ייראה" ישראל את פני ה'. שם הכוהן ל"אורים" ותומים, וישראל מתברכים ב"אור פני ה'".
וכדרך שבא לראות, כך בא לראות, ובמקום ראייה – יראה. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' ישמעו ולמדו "ליראה" את ה'. מהר המוריה תצא "אורה", וה' "יורה" לעמים את "אורחותיו". ובית יעקב יעברו לפניהם וילכו "באור ה'". כי על כן "אור" לה' בציון ותנור לו בירושלים.
ואם הר המוריה הוא בראש ההרים, הרי סוכת שלום פרוסה על ירושלים, מלך שהשלום שלו איווה את ירושלים משכן לו. שלום בחילה, שלווה בארמונותיה, ואוהביה ידברו בה שלום. תגיל בת ציון וירושלים תריע, עת מלכה יבוא לה ודיבר שלום. גדול יהיה כבוד הבית, ובמקום הזה יינתן שלום. ובצד השלום – המשפט והצדק. כי שם ישבו כיסאות למשפט, כיסאות לבית דוד. לשלום אין קץ ייכון כיסא דוד בסעד משפט וצדקה. שערי ירושלים נפתחים, ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. ונצר משורש ישי ישפוט בין הגויים ויוכיח לעמים. כי מימות עולם מלכי-צדק הוא מלך שלם; ולעדי עד ימלוך בה אבי עד שר שלום.
הנה זו ירושלים שלמטה המכוונת כנגד ירושלים של מעלה. ראייה ושלום נתמזגו בה מזיגה שלימה. ברכת כוהניה הארת פני ה' – וסופה שימת שלום. קרבן חוגגיה עולת ראייה – וסופו שלמי חגיגה. ושיר המעלות בפי העולים, כולו לכבוד ירושלים: תחילתו כפילת יראה וראייה – וסופו כפילת שלום:
"אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו… הנה כי כן יברך גבר ירא ה' יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך וראה בנים לבניך". (תהלים קכ"ח)
המקור: "בשדה חמד", תשנ"ה, גיליון ט-י

אופנה: דוקטורנטיות ביהדות

המטפחת המכסה את ראשה, לא מסתירה את יופיה של ענת. היא אם צעירה, המקדישה את עיתותיה להכנת דוקטורט בתלמוד. לידה יושבת לירן, צעירה חילונית מצודדת, שנפשה חשקה בתורה והיא עובדת על תיזה בתלמוד.
כברת דרך ארוכה עשו נשים אלה מאז נאמר כי "נשים דעתן קלה" וכן "כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות".
ברור: המודל כאן הוא ברוריה, אשתו של ר' מאיר, שלימדה את בעלה גדול התורה כמה וכמה דברים ולא הסתפקה בהכנת צ'ולנט וגידול ילדים.
עכשיו זה בדוק: המחלקה לתלמוד בבר אילן היא המובילה בישראל ובעולם בהיקף המחקר האקדמי והיא סוחפת עימה סטודנטיות ותלמידי ישיבה חרדיים כאחד.
בימים, שמקטרים על ירידת קרנם של מדעי הרוח ועל נהירת סטודנטים למקצועות הקריירה כמִנהל עסקים ומשפטים – מסתבר כי עשרות תלמידים לתואר שני ודוקטורנטים – חילוניים כדתיים – מתפלפלים בהוויות אביי ורבא, עוסקים בנוסחים מימי המשנה או במגילות מדבר יהודה. לפיכך, אי אפשר לקחת את זה מהם. יש שם מרצים מרתקים (לא כולם) ומספיק פרופ' חננאל מאק אחד, כדי להאהיב את תלמוד התורה ופרופ' דוד הלבני, חתן פרס ישראל לתלמוד, כדי להתחבר לשור שנגח ובעיקר לקבל מבט רחב של היסטוריוסופיה, פילוסופיה, תנ"ך וספרות ימי הביניים.
הסמינר הפך במה לתלמידי חכמים ואנשי מדע
מי שמנצחת על המלאכה היא מזכירת החוג הוותיקה, שעל פיה (ואיזה פה!) יישק דבר – רבקה דגן.
דברו איתה שתי מילים ותבינו.
לא מעטים הסטודנטים כאן, שנעזרים בשירותי מיקור החוץ של המושיע האקדמי
חוברת הנחיות לכתיבת עבודת מחקר באוניברסיטת בר אילן.

התואר השני – סיוטים אקדמאיים

המירוץ לתיזה לא שונה מהמירוץ בתיכון. לא כדאי…
מאת מיטל שרון
לפעמים בוערת בעצמותיי תחושת הבלוגרית; תחושת השליחות של לדבר אל ציבור ולהגיד לו דבר מה. דבר מה שעשוי להועיל. אז תקשיבו רגע: אל תלכו לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. עכשיו, כשתעודת הזכאות לתואר כבר במגירתי, אני יכולה לספר את הסיפור שלי, סיפור של תלמידה בינונית בנפתולי האקדמיה. הפוסט, אגב, שואב השראה עצומה מנכס צאן הברזל של הרשת שלי, מדריך מפוכח לתלמידי מחקר, שחר.
ההתחלה
סיימת סוף סוף את העבודה הסמינריונית הארורה ההיא, וכבר יש לך תואר ראשון. אם מעולם לא היו לך שאיפות אקדמיות, את עומדת כעת בפני התלבטות: האם לסיים את יחסייך עם האקדמיה או שמא להמשיך לתואר שני.
אם את כמוני, אין לך התלבטות. את יודעת שתמשיכי לתואר שני. שם, אחרי הכל, נמצאים האנשים החכמים. שם לומדים את רזי האקדמיה האמיתית, לא זו למתחילים. שם לומדים לחשוב. שם לומדים לקרוא. שם תשתכפל התחושה הקסומה, שחווית בשנה הראשונה והשנייה של התואר הראשון, זו של פתיחת שערים לעולם מופלא של הדברים הנסתרים מהעין העירומה. כן, את הולכת לעשות את זה, ואת לא תתני לשום סימנים בשטח, שמעידים על עייפות האקדמיה ופוקדי שעריה ועל דחיקתה מסדר היום התקציבי, להטעות אותך.
הקורסים אינם חדשים
אחרי ששילמת, אולי לפני, את מציצה ברשימת הקורסים. אין שם הרבה כאלה לתואר שני. למעשה, אין שם הרבה כאלו שלא ראית כבר בשלוש השנים שבהן עשית את התואר הראשון. אם נדייק ממש, יש חמישה קורסים לתואר שני שנפתחו בפנייך ושאר הרשימה נותרה כשהייתה שנה קודם לכן.
למעשה, השינוי היחיד שהחוג הזה עשה בשנים האחרונות הוא להחליף את שם הקורס הבדיוני "עדות זיכרון, נרטיבים נשיים בזיכרון השואה" לשם הקורס הבדיוני גם הוא "נרטיבים של גבורה נשית בשואה". אבל גם זה לא מרתיע אותך. אל תשכחי שהכל זה רק מכשול בדרך לדבר החשוב מכל: התזה.
השנה הראשונה
את מגיעה לקורסים, ומגלה, שזה בדיוק אותו דבר. עוד מאמר של באטלר ועוד כמה מונחים למשחק ארץ עיר שואה. את מתאכזבת, אין להכחיש. אבל את אומרת לעצמך שלזה, אולי, קוראים להעמיק. כאמור, את בדרך לתחנה החשובה באמת.
המרצה החשובה ביותר
ואגב תזה, זוהי השנה שבה את מתלבטת לאיזו מרצה תלכי כדי לבצע איתה את המחקר החשוב בתולדותייך: המחקר לקראת התואר השני. מי תהיה האישיות שתלווה אותך ברוחה, בעודך ספונה בבטחה בין מסדרונות החוכמה של ספריית סוראסקי. אני עדיין מאמינה שבסוראסקי יש מסדרונות חוכמה, ואז באמת חשבתי שיהיה מי שילמד אותי לצעוד בהם בבטחה.
את שוקלת את צעדייך בין שתי נקודות קיצון: המרצה הקלה, שתיתן לך ציון טוב ולא תעביד אותך קשה מדי, לבין המרצה הנערצת, שאצלה לבטח תוכלי לחדד את מחשבתך, אבל תדרשי להקריב הרבה יותר כדי לזכות בחיוך.
השנה השנייה כמו הראשונה
את ממשיכה ללמוד את הקורסים שלך, והם מייגעים שקשה להאמין. את לא לומדת בהם שום דבר חדש. את רק צוברת עוד נקודות, כדי שמתישהו תוכלי להפסיק עם זה וללכת לתזה שלך.
בינתים, המילה תזה מכניסה אותך לחרדות. התחלת לברר את האפשרות שהיא תהיה המנחה שלך, ואולי היא אפילו כבר מחייכת אלייך במסדרונות, ויש לך תחושה טובה בקשר לקשר שלכן. בהמשך תגלי שהיא מפטפטת רק על הפודיום. איתך היא דווקא מקמצת במלים. אבל בינתיים את מאושרת שהיא הסכימה. אחר כך תדעי שהיא הסכימה לעוד כמה תלמידות במקביל. אבל יש לה מעט זמן לחלק בין כולן.
היא שולחת אותך לכתוב הצעה לתזה. את לא יודעת בדיוק מה כוללת הצעה לתזה, אבל את מהנהנת בביטחון מזוייף ואומרת: "אין בעיה". אחר כך, שבועות אחר כך, את מעזה לשלוח לה מייל ולשאול אותה איך לעזאזל מגישים הצעה לתזה.
התזה מבקשת עצה
עוברים כמה חודשים של הלקאה עצמית מייסרת והנה נכתבת לה ההצעה לתזה. יש לך רשימת ספרים שאת הרכבת לגמרי בעצמך. ויש לך זמן. וכל מה שאת אמורה לעשות עכשיו, זה לפקוח את העיניים ולראות איך המבנה התיאורטי שלך נבנה בתודעתך. איך משפט מצטרף לפסקה שחוברת לרעיון וביחד הם יוצרים אמירה שהיא לא גדולה מדי, אבל שיהיה מה לכתוב. וזה גם הרגע שאת מחפשת מישהי להתייעץ אתה. כי יש הרבה רעיונות. ואת קצת טובעת בתוכם.
אז את כותבת לה מייל, והיא באמת נפגשת איתך, לרבע שעה, נותנת לך ספר מספריה, ואומרת: תחזרי אליי כשיהיה לך פרק כתוב. אבל רגע, את מבקשת למחות, מה פרק כתוב, אין לי אפילו התחלה של פרק. אבל היא כבר מעלעלת בניירותיה.
עוברים חודשים. אלו שתי מלים קטנות. אבל אלו חודשים מהחיים שלך שעוברים תחת הנטל הזה, של מחקר. זהו נטל כפול: המחקר עצמו, שהוא מצריך שעות ארוכות של התרכזות בטקסטים לא תמיד הכי קלים, לא תמיד הכי רלוונטיים, לא תמיד בלתי אידיוטיים. הנטל השניוני הוא הנטל של התדמית: תואר שני בספרות.
במקום לבכות כל היום כמה קשה לך, פשוט תקראי כמה ספרים, תכתבי כמה שורות ויאללה, תגמרי עם זה. אפשר לגמור את זה בכמה חודשים. למה את נמרחת עם זה, לעזאזל?
ולמה את לא פונה למנחה לעזרה אם את מתקשה? ולכי תסבירי, שמעבד התמלילים מפחיד כמו שלא היה מעולם.
ומשהו בכל זאת נכתב. עשרים עמודים או משהו כזה. ולצידם שלד קטן, מבוייש, של מה שתהיה פעם התזה שלך. ואז מתחיל הפינג פונג: את שולחת. היא מאבדת. את שולחת. היא יוצאת לשנת שבתון. מדי פעם, היא מעירה הערות אדומות על הדפים שאת שולחת לה. אבל באופן כללי, אין לה זמן אליך.
אז את עושה כמיטב יכולתך. לא תמיד את מצליחה. הרבה פעמים עוברים שבועות לפני שאת מתקדמת אפילו במילימטר. לפעמים את מתקדמת קצת ונסוגה הרבה. רוב הזמן את במריבה עם עצמך ועם האקדמיה. והנה, בלי ששמת לב, עברה עוד שנה. השנה שבה היית אמורה לסיים את התזה ואת, את רחוקה מזה כרחוק אוניברסיטה בריטית ממסדרונות סוראסקי, וכרחוק המרצה הדגולה לשעבר שלך מהנחייה אישית.
אבל נו מילא, את כבר בחצי הדרך, אז את חורקת שיניים ומתקדמת באיטיות. והנושא כבר מאוס עלייך, שבא לך לקחת את הספרים, את צילומי המאמרים, את כל הפתקים הקטנים שבהם סימנת דברים על הספרים, לקחת את כל אלו ולזרוק לפח מתחת לביתה של המרצה הדגולה.
אבל זה קורה. את מגישה את התזה. ובו ברגע את כבר יודעת: יום אחד אכתוב פוסט ובו אספר לכולם שאין מה לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. אם אתם מחפשים שאר רוח, אם אתם מחפשים להעמיק את ההשכלה שלכם, אם אתם מחפשים "להיות מענטש", אל תהיו באקדמיה. שם קיים רק המירוץ לבגרות מן התיכון.

בעיות של היצירה הספרותית בת זמננו

מאת שירי צור
מקורו של הספרון הזה* בסדרת הרצאות כושלת במיוחד (האחרונה אף בוטלה), שנשאה המשוררת האוסטרית אינגבורג בכמן לפני סטודנטים מנומנמים מאוניברסיטת פרנקפורט בסמסטר החורף של 1959-1960.
רבים מהם הגיעו, כפי שמספרת המתרגמת והעורכת עדה ברודסקי בהקדמתה, לשמוע, ויותר מכל לראות, את האשה הצעירה והיפה, עטורת התהילה, המלחששת מעל דוכן הנואמים. למרבה אכזבתם, לא סיפקה המשוררת סיפורים פיקנטיים על יצירתה (או כפי שהיא מכנה זאת,"סודות מן הסדנה"). ההרצאות גם לא ביטאו משנה סדורה על מצב הספרות המודרנית, כפי שמרמזת הכותרת שניתנה להן. בכמן סללה שביל קריאה אישי, רצוף מובאות מן הספרות הגרמנית והעולמית (ברודסקי מנתה יותר מ-80 דוגמאות!) במסלול נתקלה בכמה שאלות, המעסיקות משוררת מיטיבת קרוא וכתוב שכמותה. המסלול מרתק מכיוון שבאופן מאוד לא-אקדמי אך אישי, ובעיקר כן, חמשת הפרקים שבספרון הזה מקיפים סוגיות מהותיות בספרות.
לפני שפתחה, נתנה בכמן את הטון הכללי, דרמטי וגלוי באופן שכל מה שתאמר מעתה ייצבע באדום עז של טוטאליות מכמירת לב: "אני מכירה רק את שולחן הכתיבה שלי, הוא שנוא עלי, ואף על פי כן לא הייתי נוטשת אותו אלמלא פיתויים ערמומיים כמו אלה שלכם, שגרמו לי לקום ברגע של הקלה. אבל כבר ברגע שאחריו ידעתי שמדובר במנוסה, בהדחה, וחשתי צורך עז לחזור אל עבודת הכפייה. מיהו הכופה? אין שום כופה, הרי זה ברור. מדובר בכורח, בדיבוק, בקללה, בעונש".
תוקפת את הממסד האקדמי
מהותה של אותה עבודת כפייה מתבהרת מעט במאמר הראשון, "שאלות ושאלות מדומות". בכמן תוקפת בו את הממסד האקדמי, הלהוט לבתר את הספרות לתקופות וזרמים, אשר מגיבים זה לזה במערבולת אינסופית של להט מהפכני מול ריאקציה שמרנית, של "אמנות לשם אמנות": הזרמים הפורמליסטיים למיניהם, המנותקים מן הסובב אותם, ולאחריהם תקופות של אמנות מגויסת, וחוזר חלילה. כאשר השאלה האמיתית של הספרות היא בעצם "מדוע לכתוב? לשם מה… למען מי לתור אחר מבע ומה להביע באוזניהם של בני האדם בעולם זה שאנו חיים בו?"
בכמן קוראת כאן להכיר במהות המוסרית של היצירה הספרותית, שלא רק מתארת אלא מתווה עולם חדש, אחר, אלטרנטיווי, או כפי שהיא מנסחת זאת בנוגע לתפקידם של מי שיוצרים את אותו עולם: "לייצג את זמנו ולייצג דבר שזמנו טרם הגיע". כך, היא מציעה, יכולים היוצרים לברוח מתחושת הניכור והתפלות שבכתיבה.
אי אפשר לנתק קביעה זו מזמנה של בכמן עצמה. באמירה זאת היא קוראת תיגר על התרבות ובעיקר על השפה הגרמנית שבה חונכה. לטענתה, עליה לברוא את עצמה מחדש, מתוך הריסות מלחמת העולם השנייה.
המחויבות המוסרית הזאת רק מתחזקת בהמשך, כשבמסה "על השירים" היא מתייחסת באופן ישיר לתקופת השלטון הנאצי ובצורך הנואש לברוא שפה חדשה מתוך השפה הנגועה: "הספרות שמאחורינו מהי? מלים שנחצבו מקירות לב ושתיקה טראגית, ושדות בור של מלים שנתבלו, ושלוליות של שתיקה מסריחה ופחדנית, תמיד היו שותפים גם שתיהן, השפה והשתיקה, ומשני הסוגים. תמיד רומז ומפתה זה וגם זה: חלקנו בטעות אכן מובטח לנו, אבל חלקנו באמת חדשה היכן הוא מתחיל?"
השירה יכולה להתחדש גם אחרי אושוויץ
את התשובה לשאלה מספקת בכמן, כשהיא מצביעה על דוגמאות רבות מן השירה הגרמנית בת-זמנה (של ברטולט ברכט, נלי זק"ש והנס מגנוס אנצנסברגר, בין היתר); ובכך גם סותרת את כל אלה שהביעו ספק ביכולת השירה להתחדש לאחר אושוויץ (בהשראת אדורנו).
אך מי שהידהד, אולי, בלבה יותר מכל הוא נסיך השירה הגרמנית לדידה, המשורר שהיה גם אהובה באותן שנים, פאול צלאן, שעליו היא אומרת "עם כל הווייתו, פצוע-מציאות ומחפש מציאות, הוא הולך אל השפה". אתו היא גם חותמת את המסה בציטוט אופטימי מתוך שירו "הצרה":
"לכוכב
מסתבר, עוד יש
אור.
דבר לא,
דבר לא אבד".
שכן, כדבריה, "הכוכבים הם לפאול צלאן מעשי אדם וכוונתו למעשי אדם".
ההתחבטות בין הצעקה לאלם מצויה גם במאמר המוקדש לאופן שבו מדמיין הקורא את "האני הכותב" (לא זה הביוגרפי כמובן).
"הפלא שבאני"
כאן משייטת בכמן במחוזות הרומן ומספקת ניתוח מבריק לאופן שבו הכותב, שמופיע בגוף ראשון בספרות, מתגלגל מתיאורו הריאליסטי, במאה ה-19 ועד להתפרקותו ההדרגתית והיעלמותו אצל מרסל פרוסט וסמואל בקט. אך גם כאן, מתחת לניתוח ההיסטורי, מציצה התעסקותה האובססיווית של בכמן בשתיקה.
עליה עצמה באה השתיקה כעבור כמה שנים: ב-1973 נספתה בשריפה בביתה במין מיתה משונה – ספק התאבדות ספק תאונה. מתוך הייאוש שלה צומחת כאן הקריאה (שאולי נועדה לשכנע את עצמה?) לשיקום מהריסות הפירוק האידיאולוגי (הפוליטי והאסתטי) של המאה ה-20: "הרי זה הפלא שבאני, שבכל מקום שבו הוא מוטל בספק, חסר אמינות ומסורס – האני הזה מלא ביטחונות! ואם איש אינו מאמין לו ואם אין הוא מאמין לעצמו, הרי שברגע שהוא נכנס לפעולה, ברגע שהוא מגיע לידי דיבור, מנתק עצמו מן המקהלה החדגונית, מן האסיפה השותקת, ברגע זה חייבים להאמין לו והוא חייב להאמין לעצמו, תהא זהותו אשר תהא. והוא יזכה לכבוד מנצחים, היום כמו מאז ומעולם – כשומר מקומו של האדם".
תופעת ההיעלמות לא פסחה גם על שמות הגיבורים ברומנים, ולהם מקדישה בכמן פרק מרתק, שבו היא מתעכבת על האקט המיסטי כמעט שבו הסופר מעניק ומתאים שם לגיבורו, ובכך קובע את גורלו לעולמים. ב"להתהלך עם השמות" נפרשים היחסים הכל כך קרובים שיש לקוראים עם גיבורי הספרים. כי הרי אנו זוכרים עוד מימי בית הספר את אודיסאוס והולדן קולפילד (או אצלנו, תהילה או נעימה ששון, למשל) שנים אחרי שנשכחו מאתנו נוסחאות הכימיה הבסיסיות או שמותיהם של חברינו לספסל הלימודים. אך גם כאן חל הפירוק, ובכמן מפנה מבט אל רעידת האדמה שחולל קפקא עם "ק'" ו"יוסף ק'" שלו, עד כדי כך שהסופרים שבאו בעקבותיו התקשו למצוא שם המשכנע אותנו בממשות קיומו של הגיבור הבדיוני.
" הקריאה מחיה מחדש כל יצירה"
הספר הזה, שמיטלטל בין ייאוש לתקווה, נגמר דווקא בפרק מעודד שבו מחזירה המשוררת את הכוח להחיות ולהעניק משמעות דווקא לקוראים, שכן מעשה הקריאה עצמו הוא המחיה מחדש כל יצירה, ולו החבוטה והנושנה מכולן, ובכך נהפכת הספרות ל"אוטופית": "לולא ניחנו גם היצירות במאפיינים האוטופיים האלה, היתה הספרות, על אף המקום שהיא תופסת בחיינו, משולה לבית קברות. התפקיד שלנו היה מתמצה בהנחת זרים. לכל יצירה היתה נמצאת אז יצירה אחרת, משופרת ממנה, התופסת את מקומה, כל יצירה מובאת לקבורה בידי אחת מן הבאות אחריה. אלא שהספרות אינה זקוקה לפנתיאון: מיתה, שמים, גאולה אינם מעניינה, כל מעייניה נתונים לרצון להשפיע, בכל הווה שהוא, ההווה הזה או ההווה הבא".
כך גם הקריאה בספרון הזה. מחזקת, משפיעה ומטלטלת. כמה חבל שמרוב ענווה והערכתה לאחרים, לא הזכירה אינגבורג בכמן, ולו במשפט אחד, את שירתה הנפלאה שלה.
*אינגבורג בכמן. תירגמה מגרמנית: עדה ברודסקי. הוצאת כרמל, 125 עמ', 79 שקלים
Probleme zeitgenossischer dichtung \ Ingeborg Bachmann

המושיע האקדמי ©
סיוע תכליתי בהכנת עבודות אקדמיות, סמינריונים, תיזות, דוקטוראטים
אתר http://www.hamoshia.co.il דוא"ל hamoshia@gmail.com טל' אלי 0544-678152